Light to the Nations – Yael Bartana

בשנת 1947, בצל האיום הגרעיני של המלחמה הקרה, ייסדה קבוצה של מדעני אטום את שעון יום הדין – סמל אוניברסלי לסכנת קטסטרופה עולמית המתאר עד כמה אנחנו קרובים לשעת חצות או להשמדת העולם. הגורמים העיקריים שמשפיעים על השעון הם הסכנה הגרעינית ומשבר האקלים. בשנת 2023, שוב זז מחוג השעון וכעת הוא מורה על 90 שניות לחצות ועודו מתקתק.

בימים אלה, אנחנו עדים להפרטת החלל ולהתפתחות מואצת של תעשיית חלל. תעשייה זו, שמונעת מהשתכללות של טכנולוגית מזעור ומשימוש חוזר ברקטות, צפויה לגדול לממדי ענק בעשורים הקרובים בשאיפה להוביל את האנושות לחיים מחוץ לכדור הארץ. מדובר בהתפתחות שמקרבת אותנו למציאות מדע בדיונית ומוצגת כפתרון לקיום האנושי, אך למעשה, היא חלק מהבעיה, שכן היא מפרידה בין בעלי אמצעים לחסרי אמצעים ואינה שועה להגבלות המוסר.

העבודה ’אור לגויים’ של האמנית והקולנוענית יעל ברתנא היא הצעה להצלת המין האנושי במקרה של קטסטרופה גלובלית שלא תשאיר אפשרות לחיים על פני כדור הארץ. ההצעה מושפעת מספרות המדע הבדיוני שעוסקת באסטרטגיות של הצלת האנושות, אך גם מביקורת על ההתקדמות הטכנולוגית המואצת ומחשש מפני הכוחות הכלכליים והפוליטיים שמעורבים בה.

שם העבודה ׳אור לגויים׳ מצביע על הקונטקסט הישראלי-יהודי של העבודה ועל התייחסותה לתפקידו ההיסטורי והמוסרי של העם היהודי. במרכז העבודה רעיון יצירתה של ספינת דורות ליהודים – ספינת-אם שתוביל את שאר האנושות לתיקון עולם. מדובר בספינת-חלל שיכולה לשאת קהילה גדולה במשך אלפי שנים אל מחוץ לגבולות כדור הארץ ומערכת השמש. ספינת הדורות תצא למסע אל יעד לא נודע: אולי כדי ליישב כוכב לכת מרוחק, אולי כדי לשוב וליישב את כדור הארץ לאחר שישתקם ואולי כדי להמשיך ולנדוד לנצח ולקיים חיים מלאים הממשיכים להתפתח ולהתרחב בספינה. ספינת הדורות נתפסת כפרויקט של האומה היהודית שתהווה ראש חץ לתיקון העולם ומופת לכל אומות העולם.

ככל שהתפתח הפרויקט – דרך שיחות עם תיאורטיקנים, חובבי מדע בדיוני, מדענים, חוקרי דת ועובדי תעשיית החלל – המסגרת העתידנית-בדיונית נראתה ככלי מתאים למחשבה ולהתבוננות בשינויים שהאנושות עתידה לעבור, במורכבויות ובבעיות המתרחשות בהווה ובהבטחה/איום שבקדמה הטכנולוגית. האם תתכן ספינת דורות? לאן ראוי או אפשרי שתגיע? כיצד על הקהילה שתחיה בה לתפקד ואיזה מבנה ראוי שיהיה לה? מי יהיו חבריה? ומה על הנשארים מאחור – אנשים, מקומות וחפצים? השאלות הללו, שעלו בניסוח הפרויקט, הן גם אלו שעוררו את דמיונם של כל אחת ואחד מהמומחים המעורבים. בניגוד לסיפור מדע בדיוני, שמארגן את הרעיונות בעלילה סדורה, הפרויקט אמנם מציג רעיון עתידי ואלטרנטיבי לעם היהודי ולאנושות כולה דרך פרספקטיבה חדשה, אך הוא עושה זאת באמצעות רעיונות פרגמנטריים שמזמינים את הצופה להשלים בדמיון אפשרויות מרובות ושונות.

צורתה של ספינת הדורות מבוססת על התרשים הקבלי של עץ הספירות, וכמוהו היא מורכבת מעשר הספירות, שהן מטפורה לתכונות האל המסמלות את השאיפה ליצור בספינה מכלול של קיום אנושי – אישי, קהילתי ותרבותי-מחקרי. ההשראה הצורנית מהמבנה הקבלי מציבה את רעיון תיקון העולם כבסיס שעליו תבנה הקהילה בספינה ושלאורו היא תתארגן ותפעל. מבנה הספינה מסמן את הצורך בבניית יחסים חדשים בין חברי הקהילה כחלק מהאפשרות של עולם חדש ומתוקן מחוץ לעולם הארצי. זו הזמנה לחשוב על תיקון עולם בשני אופנים משלימים: האחד, אנושי-קהילתי בין בני האדם, והאחר מתייחס לעולם הפיזי, לכדור הארץ עצמו שאולי יזכה בהזדמנות להתחדשות בהעדרנו. במובן זה, הספינה צריכה לקיים חיים אנושיים מלאים ודינאמיים ולאפשר ליושביה להתפתח, להשתנות לצמוח, לפתח טכנולוגיות, לקיים חיים ולשמר וליצור תרבות.

ברחבי התערוכה מוצבים רעיונות והזדמנויות להיווצרות קהילה, לטקסיות ולתרבות חדשה ומתחדשת. אלה מופעים שונים העוסקים בקשר שבין הארצי והתרבות שנשארו מאחור לבין העולם החדש והמתפתח. למעשה, זהו הביטוי של הדמיון שלנו לגבי הדורות הבאים – מה נרצה שיזכרו, כיצד יפעלו ובאיזה אופן יקיימו קשר לעברם הארצי. כך, למשל, הר אדמה הניצב במרכז החדר יכול ליצור מרחב של פולחן ומדיטציה, סביבה להרהור לגבי הזיקה לאדמה בהיעדר המקום; או עבודות ווידיאו של מופעי רקדניות המבוססים של שיטת ניתוח התנועה של רודולף פון לאבאן (Rudolf von Laban), כוריאוגרף וחוקר תנועה בשנות ה-20 בגרמניה, מציעות ריטואלים חברתיים הקושרים את האדם לאדמה ולטבע. ביצוע הריקודים מחדש, בהכפלה ובהפיכת הקבוצה לאורגניזם אחד, מסמן כמיהה לגאולה. באופן זה, מדובר תמיד גם בחזרה לעבר, בניסיון לשמר ממנו משהו שיאפשר את החדש וימסגר אותו כצורה אפשרית או כסימן אזהרה לסכנה שבחזרת ההיסטוריה. כך גם דימויים של אנדרטאות, של ספריות ושל סביבות מחייה המופיעים בחוויית המציאות המדומה – הם משמרים את הזיכרון ואת היסודות של הקהילה ואולי הם שרידים של תרבויות עבר שאינן עוד, פריטים ארכיאולוגים של חברה כמעט נשכחת.

במהלך התערוכה, יתכנסו קבוצות חשיבה של ילדים ונוער, מומחים וחוקרים מסביב לשולחן עגול כדי ליצר מעבדה שבה יבחן הפוטנציאל של ספינת הדורות מבחינות חברתיות, תיאולוגיות וכלכליות שייושמו בעתיד אפשרי. הפיתוח הרעיוני עם מומחים ושותפים וההזמנה להשתתף בהמשך המחשבה, עומדים בבסיס הדמיון על אודות קהילה חדשה.

העבודה ״אור לגויים״ מציעה רעיון גאולי לתיקון העולם ומשתמשת בדמיון פוליטי כמצע של אפשרויות עתידיות, פעולה שיעל ברתנא קוראת לה Pre-enactment. באמצעות ספינת הדורות, היא מייצרת ארכיאולוגיה של העתיד ומרחב שבו נבחנים למעשה ההווה והעבר.
תודה למשפחת האמן ולמוזיאון ישראל על הזכות לשימוש בדימוי הפסל ״נמרוד״ (1939, יצחק דנציגר, ישראלי [יליד גרמניה], 1977-1916, מתנת ד״ק דויד ה׳ אורגלר ציריך וירושלים)
צילום הפסל: דן רוברט להיאני

יעוץ אמנותי: דורית לויטה הרטן
אדריכל ספינת הדורות: אסף קימל
עיצוב פסקול ומוסיקה: דניאל מאיר
עיצוב גרפי: גילה קפלן ואבי בוחבוט
עיצוב ניאון ואיור קיר: גיא שגיא – סטודיו שועל
עיצוב מציאות מדומה: אסף קימל, מייק רובינס והרמקה הייזן  Highroad Stories
טקסט: ימי ויסלר
קריינות: יהודית בן-יעקב
הפקת אנימציה: Achtung4k
עריכת אנימציה: דפנה קינן
עיצוב תאורה: יאיר ורדי ורותם אלרואי
עיצוב חלל: אסף קימל
הפקת מוצגים: אילי לוי, Saygel & Schreiber, ששי מזור, אורי בצון, שלטי תלת-ממד
הפקה: עדי נחמן

סדרת וידאו ״חזרות לגאולה״
צילום: סימון ורוניק
הפקה בפועל בפועל: אייל וקסלר
רקדניות: ויבקה סטרוקן, יסמין שונמה, ורוניקה פארטגרקו
כוריאוגרפיה: מור בשן
גריידינג: סימון ורוניק
תלבושות: יעל שנברגר

פרפורמנס ערב פתיחה
כוריאוגרפיה: מור בשן
רקדניות: יעל וכמן, אחינועם חי, תמר אבן חן
רקדן: שחר חנין
תלבושות: אתא

סטודיו ברתנא:
ריצ׳רד גבריאל גרש
אספר פוסטמה
ססקייה וונדלנד

עריכה ותרגום: נועה שובל
מפיקת המרכז לאמנות דיגיטלית: הדס גור-אריה

בתמיכת קרן מונדריאן, אמסטרדם ומועצת הפיס לתרבות ואמנות