עצם

אמנים משתתפים: יונתן אורון אופיר, מעיין אליקים, מאיה דונייק, יניב דראי, ליה טומשוף, שחר פרדי כסלו, אילי לוי, חגי פרגו, הגר ציגלר, איתמר שטמלר

אוצר: אודי אדלמן

~

בעברית, אותה מילה מציינת את הדבר ואת מה שטמון בו. "עֶצֶם" הוא גם האובייקט הניצב מולנו וגם מהות פנימית, העצמיוּת הנסתרת של הדברים. המרחק בין שתי המשמעויות, מרחק ששפות אחרות מפרקות להבחנה בין object לבין essence, הוא המרחב שבו פועלת התערוכה הנוכחית.

העבודות בוחנות אובייקטים מסוגים שונים: מכשירים בלתי אפשריים ומכונות ללא תכלית, חפצים טקסיים ומכושפים, וכאלה הפועלים בניגוד לציפיותינו – אובייקטים שמערערים על היגיון השימוש המוכר ופותחים מרחב של אפשרויות אחרות. בין המוכר לפלאי, בין הפונקציונלי לאבסורדי, עולה שאלה יסודית: מהו בעצם אובייקט, ומה קורה כאשר הוא חדל למלא את תפקידו המדומיין?

לאורך ההיסטוריה, חפצים שימשו כמתווכים בין האדם לעולם. הם מרחיבים את גבולות הגוף, מאפשרים פעולה במרחב, ומגשרים בין הסובייקט לסביבתו. מרגע שהאדם הקדמון הרים אבן או מקל, נוצר קשר בל ינותק: החפץ הפך לזרוע נוספת של האנושי, להרחבה של רצונותיו, ובכך הפך את האדם עצמו למה שניתן לכנות פְּרוֹטוֹ-סַיְבּוֹרְג. הפרוטו-סיבורג איננו שלב מוקדם בדרך אל הסיבורג המודרני והמציאות העכשווית, אלא הצורה היסודית של האנושי – תנאי מלכתחילה, ולא תוצר של טכנולוגיה מתקדמת. האדם, במובן זה, מעולם לא היה לבד בעצמו.

מרכזיותם של אובייקטים בקיום האנושי טוענת אותם באנושיוּת ובתרבות. הם הופכים לנשאים של זיכרון, כוונה ומשמעות, ומזמנים מגוון אינסופי של יחסים עמם ודרכם. אך האובייקטים אינם רק כלים פסיביים בידי האדם – הם פועלים עלינו ודרכנו, מעצבים את תפישותינו ומכתיבים דפוסי התנהגות. חפץ יכול לכפות תנועה מסוימת, לעורר זיכרון, או לייצר תחושת קדושה והתעלות במי שנוגע בו. במובן זה, האובייקט איננו אובייקט בלבד: הוא שותף פעיל ביצירת משמעות, סוכן שקט במרחב הקיום האנושי.

כדי לחלץ מובן מתוך יחסינו רבי הפנים עם אובייקטים, התערוכה מחדדת מבט ומגע עם צורות סינגולריות של חפצים. היא שואלת: כיצד נוצר אובייקט חד פעמי, כזה שאינו ניתן להחלפה, שאינו עוד פריט בסדרה של הכפלות אלא דבר-מה בעל נוכחות משלו? מהו תפקידה של האמנות ביחס לייחוד כזה? האם האמן מגלה את הסינגולריות הטמונה בחומר, או שמא הוא מטיל אותה עליו? והאם ניתן ליצור דבר-מה ייחודי יש מאין, או שמא כל יצירה היא תמיד שחזור, תרגום, גילוי של משהו שכבר היה קיים? שאלות אלה אינן אסתטיות בלבד – הן נוגעות בתנאי האפשרות של האמנות עצמה.

מן הסינגולרי שב מהלך התערוכה אל הקולקטיבי. העבודות מזמינות אותנו לבחון את תפקיד האובייקטים בעיצוב התפישה שלנו את עצמנו ואת האחרים, ואת הדרך שבה הם מסייעים, מפריעים, או משנים את התקשורת בין פרטים וקבוצות. אנו מאנישים חפצים כדי לקרב אותם אלינו, מטעינים אותם במשמעות רוחנית או דתית, ודרכם מייצרים את מה שמחזיק קבוצה יחד – מיתוסים, טקסים, סמלי שייכות. האובייקט, במובן זה, איננו רק עדות לתרבות אלא מנוע שלה: הוא יוצר את הקהילה לא פחות משהקהילה יוצרת (או מגלה) אותו. מן האבן שהרים האדם הקדמון ועד לחפצים הסובבים אותנו היום, נמתחת קשת אחת של השתתפות הדדית: דברים שאנו עושים, ודברים שעושים אותנו.

~

התערוכה נוצרה במסגרת תוכנית "מחקר חומרי" שהתקיימה בחודשים האחרונים במעבדת מקס מלאכות ומכונות הפועל במרכז לאמנות דיגיטלית. התוכנית פעלה כרזידנסי ממושך שכלל עבודה מרוכזת בסדנה ומפגשי למידה קבוצתיים, בהנחיית אילי לוי ומעיין אליקים. במסגרתה נחקר האובייקט על היבטיו השונים – כדימוי תלת-ממדי, כמאגר של זיכרון, וכעדות לתהליך: חפץ הנושא בגופו את סימני הייצור, השחיקה, השינוי וההתערבות. החפץ, כך למדו המשתתפים, אינו תוצר סופי אלא מסמך חי – ארכיון של מגע, זמן וכוונה. במובן זה, התערוכה אינה רק תוצר של התוכנית אלא גם הגשמת טענתה בחומר.