סדנת חנוכה במקס
גילאים: בדיקה
ילד בחשכה, אחוז בפחד, מנחם את עצמו בשירה חרישית. הוא הולך ועוצר לפי השיר. אבוד, הוא מחפש מקלט, או מכוון את עצמו עם שירו החלוש כמיטב יכולתו. השיר הוא כמו טיוטה גולמית של מרכז מרגיע ומייצב, רגוע ויציב, בלב הכאוס. אולי הילד מדלג כשהוא שר, מאיץ או מאט את קצבו. אבל השיר עצמו הוא כבר דילוג: הוא קופץ מכאוס לראשית הסדר בכאוס ונמצא בסכנת התפרקות בכל רגע.
[דלז וגואטרי, אלף מישרים (1980), פרק 11]
״שמועות״ היא תערוכת סאונד ומיצב העוסקת בנשמע וביחסים הנוצרים בין דברים דרך הקולות הסובבים אותנו. התערוכה בוחנת כיצד סביבה וחוויה נוצרות באמצעות צלילים ורחשים, וכיצד אלה יוצרים סיטואציה ומקום – מה בונה ומה מפרק את המרחב המיידי שלנו ואיך צלילים מארגנים באופנים שונים את החפצים, החלל ואת הנוכחות האנושית ביניהם.
בספרם המונומנטלי, אלף מישרים, ג'יל דלז ופייר-פליקס גואטרי יוצרים את המבנה המושגי המכונה "פזמון חוזר" (Refrain). זהו רעיון הקושר בין סאונד, טריטוריה, ביטוי ויצירת סדר וממקם את הנשמע כצורה עקרונית בתפיסת העולם האנושי. המושג מזמין התייחסות מורכבת למערכי קול שלרוב עוברים דרכנו מבלי שנהיה מודעים לנוכחותם ולסדירות שהם מייצרים. מחשבה זו עומדת בבסיס התערוכה ולאורה הוזמנו האמנים ליצור סביבות מבוססות קול.
בסצנה הפותחת את הטקסט של דלז וגואטרי, הילד השר לעצמו בחשכה מחולל, באמצעות הזמזום, נקודת אחיזה של הגיון ואפשרות לפעולה. נקודת המרכז שנוצרת עם שירתו היא רגעית ומיידית, ומתהווה ככל שהוא ממשיך לזמזם. הוא בונה לעצמו מעטפת מפני מה שעלול להתפרץ ולהופיע בכל רגע, מפני מה שיש לחשוש מפניו ומפני מה שהחשש עצמו יוצר כפרצה במעטפת הדקה של הזמזום. הזמזום מתחולל כנגד העולם והאיום הבלתי נראה, אפשר שהוא מנסה להשתייך או להתחזות לאותו הכאוס כדי שלא להיבלע כהרף עין. זהו כינון טריטוריאלי מדומיין, שביל חסר מקום שעוטף אותנו והולך איתנו. הקול הנשמע מתואר כמרכיב יסודי במנגנון של יצירת סדר ומובן מרחבי, וככזה הוא גם מאוים תדיר בשבירה ובהתפוררות. למעשה, האופן שבו צלילים וקולות מגדירים עבור השומע סביבה מוכרת מאפיין את החוויה האנושית היומיומית.
התערוכה עוסקת ביחס המתהווה בין המאזין לחלל ומספקת מעטפות שמע שמייצרות מקומות של ממש מעצם נוכחותו של המרחב האקוסטי. הפזמון, הקול והצליל יוצרים אתרי האזנה ובדרכים שונות מניחים מצע להתבוננות, להשתהות ב"מקום" וליצירת מערכות בעלות הגיון פנימי שסדרן מושטת על הקול הצובע וממלא אותן. שם התערוכה, "שמועות", מסמן את הדבר הנשמע ואת אופן מסירתו, אך גם את צורת הופעתן של שמועות חברתיות – הגעתן ממקורות שונים, השיבוש שנוצר בהעברתן, נאמנותן החלקית לעובדות ולאמת. החשיבות בשמועות, יותר מאמינות המידע עצמו, היא עצם מסירת המידע בדרך זו. חזרתה של שמועה שוב ושוב אינה מצביעה על ודאות הנשמע והתקרבותו לאמת אלא בראש ובראשונה על עצם קיומה של הסביבה התקשורתית המקיפה אותנו, שהיא עצמה מעין פזמון שב וחוזר. את השמועה הזו כבר שמענו, לקול הזה כבר יש מקום.
הפזמון החוזר, לשיטתם של דלז וגואטרי, עוטף אותנו בצורות שונות, הוא נוכח גם מבלי שנשים אליו לב ומחולל את המוכר והמזוהה סביבנו ובנו. הוא נותר כמעט בלתי מחושי, פריך, מתפורר ונבנה ללא הרף, נקטע על ידי פזמונים חלופיים או משתלב בהם וחוטא לעצמו. הוא מתקיים, בין השאר, בסביבה המוכרת של הבית ומייצר לו זהות. ליתר דיוק, הוא מייצר אצל השומע הזדהות באמצעות הקולות של הסביבה הביתית. הוא מסדר מרחב מוגדר דרך רצף משתנה של חפצים וסימנים – זמזום הרדיו הדולק במטבח, חריקת הדלת, יללת החתול, המהום מכונת הכביסה, צלצול הטלפון. הפזמון הוא מקצב משתנה וחוזר שמתקיים מתוך חזרתיות, גם אם לרוב אינה מושלמת. מה קורה כשלקולות הביתיים מתווספים שאון העיר, צעקות מהרחוב, טלוויזיה בקולי קולות מהשכנים, צידו השני של הקו לאחר צלצול הטלפון? זהו מהלך של בחירה ומיון, ארגון מתמשך, הכנסה פנימה או דחיה והשהייה של החוץ. וזהו מעגל פזמון אחד מני רבים, ובכל רגע יכולים להפריעו פזמונים נוספים הפותחים סביבות אחרות או מצמצמים לקול פנימי. הוא מקיים חלל וסביבה ככל שיש חזרתיות הנתפסת במודע או שלא במודע. חריקה, אי-סדר, או טעות במקצב עלולים למוטט בכל רגע את המרחב כולו, ולגלות את כניסתו הבלתי מרוסנת של הכאוס.
לעיתים, לפזמון ולנשמע יש מופע ראשוני מכונן, רגע חדש של נוכחות – ייסודה של עיר, סימונו של שטח סגור ברישום או בצעידה מעגלית בשילוב מזמור טקסי וריקוד. זו תחימת טריטוריה דרך מקצב חוזר, יצירה של מעטפת תוך כדי סימון גבולותיה ושל צליל שיכול להירשם בזיכרון האישי או הקבוצתי כמאפיין של מקום. מרגע שנוצרה, הסביבה יכולה להשתנות שוב ושוב – את המעטפת אפשר לפתוח ולהכניס לתוכה אנשים אחרים, לקרוא בקול למישהו, לעטוף עוד חפצים ומרחבים פנימה, או שהיא יכולה לשלוח את עצמה אל מחוץ לעצמה. המעטפת יכולה לנוע, לזוז ממקום למקום, להתרחק מהבית ולמעשה להתהוות כמרחב בתנועה מתמדת. היא אימפרוביזציה החורגת ממה שנתון מראש, גונבת מן הכאוס, מסמפלת את החוץ ויכולה להתגמש, להתפתח ולהשתנות בזמן שהיא עלולה גם להתמוסס לגמרי, לקרוס החוצה.
העבודות בתערוכה מקיימות מקומות שונים, והן עושות זאת תוך כדי גניבה, איסוף ושינוי של קולות מוכרים יותר ופחות. הן מחוללות מקומות דרך חזרתיות ואותות, אבל גם דרך המפגש של המאזין-הצופה עם המערכות שמייצרות את הצלילים. הן יוצרות מעטפות המנתקות את הקהל מסביבתו הקודמת ומציעות לו להתמסר למקום החדש שנוצר, ולעיתים הן מייצרות חללי תהודה של עצמנו, של הנוכחות שלנו במקום המסוים ובזמן הזה.
התערוכה מתקיימת בתמיכת מכון גתה
מוזמנים ומוזמנות לבקר בתערוכה בימים:
שלישי 16:00-20:00
רביעי וחמישי 14:00-18:00
שבת 11:00-15:00
אודי אדלמן, ליילה רוז ברי
נמרוד גרשוני ועירא שליט, אנה ווילד, נוני וייס, שחר יהלום, תומר לחם, דויד למואן, דניאל מאיר, שחר מזרחי
דויד למואן – מכונת גשם מספר 6
מיצב המים של דוד למואן הוא חלק מסדרת סביבות של רעש לבן המתבססות על האיכויות המרגיעות של צלילים המצויים סביבנו ביומיום: מים, מתח חשמל נמוך, מערכות מיזוג ומאווררים. הסביבה שבנה למואן מתקיימת כשטפטוף מים יוצר חדר גשום הממסך בין הבמה לבין הקהל הצופה. במהלך התערוכה יתקיימו בסביבה שנוצרה הקלטות ומופעי מוזיקה.
שחר מזרחי – כל חייו חסרי התועלת של הגשר
בעבודת הווידיאו של שחר מזרחי, חבורת סטודנטים לפיזיקה יוצאים למחקר במטרה למצוא את תדר התהודה של ירושלים. הם נפגשים במעבדות, בחדרים חשוכים ובמרתף העירייה ומרכיבים מערך ניסוי תיאורטי. במקביל, צעירה בשיער מחומצן עוטה אוזניות, על גבה מגן עם סמל האריה של העיר, מסתובבת ברחובות ומבצעת מדידות. הסרט נוצר בהשראת הסיפור המקראי על נפילת חומות יריחו.
נוני וויס – .MHz 121.5 +. . .- •. … • -. Ω8
בעקבות קריאה חוזרת בספר גן השבילים המתפצלים של ח.ל. בורחס, עבדה נוני וויס עם קבוצות ממברנות של רמקולים. היא יצרה להן שבילים ארעיים בדמות חווטים חשמליים השונים זה מזה במידת המתח שהם מוליכים ובכך משפיעים על תדרי הסאונד שנשלח אל הממברנות. ניגון של טראק רווי בתדרים נמוכים, שערוציו מפורקים ונשלחים לכל קבוצה בנפרד, מחולל רעידות נראות לעין ברמקולים היוצרות לטראק תזמור ויזואלי. מקור מוזיקלי אחד מקיים סביבה מרחבית שנפרטת לתתי-סביבות, שאת כל אחת מהן מאפיין הגיון פנימי אחר. הן משתלבות זו בזו ונבדלות זו מזו בעת ובעונה אחת.
תומר לחם – Leviathan
האובייקט הטקסטילי של תומר לחם הוא נשל לוויתן רב-שכבתי שנארג בנול ידני. הגוף המרוקן מתוכנו תלוי רופף וכבד על חוט שחוצה את החלל. בניגוד למצב הטבעי, שבו הלוויתן מחולל קולות במעמקים, כאן הוא מתגלה כהיכל תהודה מרוקן ודל, פני שטח של גוף גדל ממדים שקולו עדיין נשמע בדמיוננו.
אנה ווילד – יש מאין
מיצב המורכב משלושה חלקים – נערה מדקלמת, מטה נוקש, ומדורה מלחשת. האובייקטים מתוזמרים לקצבו של הדקלום; עולם נברא בשפה ובשיר. בין חלקי העבודה נוצרת סביבה טקסית שבה דקלום חזרתי טוען את החפצים במשמעות מיתית.
דניאל מאיר – Wandering Ghosts
דניאל מאיר יצר מערך של 16 רמקולי שופר, הניצבים מול הצופה כמערכת כריזה רבת עוצמה. הסאונד המשודר נע בין איתות וצופן לא מפוענח לצלילים וציטוטי יצירות מוסיקליות, כשהוא סובב סביב השיר "הממ פצצה" מאת ערן הדס ובביצועו. זהו קוד הנמסר ליעד לא ידוע, ומבלי שאפשר יהיה להבין את פשרו המלא, הוא מחולל דחיפות ומתח. האות נשלח למרחוק, המקור והיעד עלומים. רצף הסאונד המשתנה יוצר סיטואציה שנעה בין הרך והמדיטטיבי לחסר-המנוחה. זהו פרויקט שמתייחס לרעיונות ולמחקר של לוחמה קולית (sonic warfare) והוא מתחקה אחר התווך שבין השאיפה לכונן תקשורת ישירה לבין התהודה והמסר הנשלחים למרחק.
נמרוד גרשוני ועירא שליט (Slash-Hood Sound System) – מחרוזת אין סופית
נמרוד רגשוני ועירא שליט יצרו חלל האזנה לפסקול בן 12 דקות שהוקלט על קלטות שמע בשני סשנים של הופעה חיה. הקלטות שעליהן הוקלטו ההופעות מבוססות על טכנולוגית לולאה שמאפשרת להן להתנגן ללא הרף, עד אינסוף.
הפסקול הוא מחרוזת המורכבת משלושה חלקים שחוזרים על עצמם, כל מחזור נפתח בצליל סינתזת גלים נשברים על החוף ונסגר בו. גרשוני ושליט, הפועלים כדואו ״סלאש הוד סאונד סיסטם״, הציבו את עבודת הקול בשני תאי עץ פתוחים למחצה; בחלקם הסגור טמונות מערכות ההגברה שמנגנות את קלטת הלולאה, ובחלקם הפתוח מתקיימת סצנה מיניאטורית פרומה שמוארת בתא אחד בצהוב ובשני באדום. על הקיר תלויים שני גופים של תאורת חירום.
ההצבה, שמבוססת על הגיון פונקציונלי, משרטטת נקודת משקל מרכזית בחלל ריק וחשוף, שטוף בז׳אנרים מוסיקליים שמשתנים תדיר, לעיתים במעבר חד ולעיתים במעבר אורגני. היא מזמנת אפשרות קונספטואלית וממשית של אין-סופיות, ומכוננת מרחב קולי מפרספקטיבה בסיסית ויסודית.
שחר יהלום – קבר תן
הפסל, קבר תן, הוא מבנה גבס חלול שנבנה לפי פרקטיקה מסורתית של בניית תבנית גבס בחלקים. התבנית נבנתה מעל לפסל תן עשוי חמר של האמן אלון גיל. בסיום התהליך הוצא הפסל מהתבנית וזו נאטמה בגבס מהול בדיו.
הפסל הוא דימוי של יללה מאובנת וקפואה. זהו אובייקט שביסודו מתקיים מתח בין הפנים לחוץ, שכן, המעטפת המטאפורית והפיזית של התבנית לנצח חוצצת בין מה שבתוכה לבין מה שמחוצה לה. הפסל מכיל סאונד דמיוני וסימבולי ומכונן בתוך עצמו רווח נוסף של מקום – שכבת עור שבה הוא מכיל את עצמו בעודו מרחיב את המקום שהוא תופס בחלל.