"Irregular Objects" – ביתן המרכז במסגרת הביאנלה ה-14 בגוונגג'ו

הביאנלה בגוונגג'ו (Gwangju) הינה הוותיקה באסיה ואחת החשובות בעולם ומבקרים בה מאות אלפי צופים. מאז הקמתה ב- 1995, הביאנלה התפתחה כפלטפורמה בינלאומית מרכזית לאמנות עכשווית ושיתופי פעולה בין-תרבותיים. לצד תערוכה מרכזית מתקיימים השנה תשעה ביתנים בינלאומיים ברחבי העיר. התערוכה של המרכז לאמנות דיגיטלית מתקיימת בגלריה המרכזית של מוזיאון המדיה החדש G.MAP (Gwangju Media Art Platform) ומציגה עבודות בוידאו, מיצב, פיסול צילום ודפוס.

״Irregular Objects״ היא תערוכה קבוצתית העוסקת בטבעם של אובייקטים בעולמנו וביחסינו אליהם. זהו אוסף של עבודות הוידאו והמייצבים הבוחן אובייקטים מסוגים שונים: אובייקטים בלתי נראים, אובייקטים וירטואליים, אובייקטים טעונים פוליטית, אובייקטים שלא מהעולם הזה ואובייקטים הפועלים בניגוד לציפיות.

מהו היחס שלנו לאובייקטים? האם אנחנו מבינים אובייקטים בצורה שונה משהבנו בעבר? האם יכול להתקיים אובייקט מסוג חדש שלא יכול היה להתקיים קודם? מה תפקידה של האמנות ביחס לאובייקטים ייחודיים? אלה הן כמה מהשאלות שבהן עוסקות העבודות בתערוכה.

המונח irregular objects (מילולית ׳גופים חריגים׳, המונח המקביל בעברית – ׳גופים בעלי צורה לא מוגדרת׳) הוא מונח גיאומטרי המשמש לתיאור גופים אסימטריים, בלי צורה הנדסית מובחנת – אובייקטים ייחודים חסרי סימטריה או סדירות במבנה או בצורה שלהם. אובייקטים בעלי צורה לא מוגדרת, כגון אבנים וגבישים קיימים בטבע, אך יכולים להיות גם מעשה ידי אדם. בתערוכה, החריגות מתייחסת לאובייקטים שתופסים עמדה ייחודית בעולם דרך מערכת היחסים המתקיימת בינם לבני אדם ככלל או כקבוצות מוגדרות. אובייקטים אלה יכולים לשמש כמדיומים לתקשורת, כמוקדי מאבק, כסמלים חזקים או ככלי קודש טעוני משמעות. העבודות המוצגות מאתגרות אותנו לבחון את תקפיד האובייקטים הללו בעיצוב התפישה שלנו את עצמנו ואת האחרים וכן את הדרך שבה הם מסייעים או מפריעים לתקשורת בין קבוצות שונות. העבודות מזמינות אותנו לבחון את השימוש שלנו באובייקטים ואת האופן שבו הם משמשים כדי להשפיע עלינו.

האובייקטים בתערוכה מתגלים ביחסים השונים שהם מקיימים איתנו. פעמים רבות אנחנו מאנישים חפצים כדי לקרב אותם אלינו, וכדי לייצר בהם משמעות רוחנית או דתית ודרכם ליצור רעיון קבוצתי. כך למשל בעבודתו של אסף עברון המעתיק אתר פולחן פרא-היסטורי הבנוי בפשטות מסידור של קבוצת אבנים לכדי צורה של דבר-מה חי – נמרים, או בעבודתה של רות פתיר אשר מחיה צלמיות בדמויות נשיות אשר שימשו בעבר לפולחן של פריון, ושחוזרות כאן בתנועה המשתחררת מהאחיזה של הצורה המקורית שלהן.

פעולת האנימיזם וההחייאה של אובייקטים יסודית ליחס שבין האדם לחפץ והיא חוזרת בצורות שונות בתערוכה. רועי רוזן עם 'קבוצת הקבורים בחיים' מנסה להחיות חפצים בטקסים מיסטיים ולחולל דרכם פעולה בעולם. הניסיון הזה עובר דרך הקשרים שבהם חפץ, דוגמת מגהץ מרפי ריצרדז', נוצר מתוך יחס היסטורי וכלכלי, והוא מחבר בין האובייקטים לחיים ומוות אנושיים. ההאנשה מתגלה גם בעבודה של אלונה רודה המחוללת עולם חסר אנשים שכל שנשאר בו הוא חפצים הפועלים עצמאית ומקבלים חיים ומוות משל עצמם. בעבודתו המשעשעת והפיוטית של שחר פרדי כסלו, נגלה האובייקט ויחסו האפשרי לאורגניזם החי כאשר מה שמתחיל כסרט מדעי-למחצה על התפצלות תאים חיים הופך בסופו של דבר למשהו אחר לגמרי.

מאז ומתמיד היו אובייקטים המסמלים את הקשר בין החיים למתים תופעה נרחבת בחיים האנושיים, כמו חפצים שנותרו אחרי מותו של אדם או אנדרטאות האמורות לשמר זיכרון של אסון, מלחמה או דמות חשובה בקהילה. המיצב של יוחאי אברהמי חוקר דימויים של אנדרטאות, כמו גם את האופן שבו הן מתפרקות ומשתנות, ושואל כיצד אפשר להתמודד עם הטראומה לאורך זמן. באופן שונה, עבודתו של זוהר גוטסמן בתערוכה כוללת דימוי ובו פסל שיש של אישה שוכבת ולידו האמן המחבק את הפסל, כאילו הזמן קפאה מלאכת והחיים בו נשמרים לעד.

עיסוק נוסף בתערוכה קשור בחומריות האובייקטים, והוא מוצג דרך מקרי הקיצון של קיומם. כך בסדרת עבודות המתקיימות בחלל החיצון ומאתגרות את עצם הפיזיות של האובייקט. בעבודתו של עזרא אוריון משנת 1992, שוגרה סדרה של קרני לייזר לחלל ממקומות שונים על פני כדור הארץ שחברו לכדי אובייקט אור ההולך ומתרחק מהאנושות עד לאינסוף זהו אובייקט מושגי שלמעשה בשום רגע ומקום אי אפשר לראות במלואו. בשנת 2022, ינאי טויסטר ונמרוד אסטרחן ייצרו פסל בגלי קול שמתכתב עם עבודתו של אוריון. הפסל שאי אפשר לראותו כלל, אלא בהדמיות, שוגר כאותות מתחנת החלל הבינלאומית במסגרת משימת ׳רקיע׳, וצורתו נגזרת מהתפרסותו המתמשכת ומהמפגש שלו עם גופים אחרים בחלל. פרויקט נוסף מאותה משימה הוא האובייקט הבלתי אפשרי של ליאת סגל ויסמין מרוז – פסל שיכול להתגשם ולקבל את צורתו המלאה רק בתנאי תת כבידה, וכך, בתחנת החלל הבינלאומית, לבש את גופו השלם שאינו יכול להתקיים על פני הארץ.

החי והטבע מופיעים בשתיים מהעבודות בתערוכה באופן שבוחן את הקשר בין האנושי לעולם. בעבודתה של יעל פרנק, אנחנו צופים בחתולים המשוטטים מסביב ועל פני אובייקט אדריכלי שבנוי בצורת המילה 'שלום' בעברית, אך בעוד שאנחנו טוענים במבנה משמעות ותוכן תרבותיים ופוליטיים לחתולים לא אכפת, הם חיים את הסביבה, מטפסים, קופצים וישנים בתוכה בלי שום עניין במשמעויות שבני האדם נותנים לה, ולמעשה מקיימים קשר בלתי אמצעי עם האובייקט. בעובדת הסאונד של דני מאיר האובייקט הוא למעשה העולם כולו, על החיים הרוחשים בו כל הזמן. העבודה מנגישה לנו את העולם כפי שחווים אותו אורגניזמים שונים וצורות שאין לנו יכולת לחוות באופן אנושי רגיל.

מאפיין נסתר בתערוכה מתגלה כשמתברר שבניגוד לתלת ממדיות המאפיינת אובייקטים בעולם ולמוחשיות שלהם, דווקא בתערוכה הדימויים מופשטים, שטוחים, וצמודים לרצפה או לקיר. במובן מסוים, המאפיין הזה, שהחל מאילוצים טכניים, מצביע על הקשר הבלתי אפשרי של בני האדם עם אובייקטים. הוא מסמן את החד-ממדיות שביחס ושבתפישה שלנו את האובייקטים ואת האופן שבו הם משמשים אותנו ואת אי החדירות של היחסים ביננו לבינם. התערוכה מזמינה אותנו להתבונן במושג האובייקט עצמו ודרכו לשים לב מחדש לחפצים הסובבים אותנו לרבות אלה שמשמשים כמדיום לתקשורת בין-אישית וקהילתית.

התערוכה מתקיימת בתמיכתם הנדיבה של קרן דניאל הווארד, ארטיס ואגודת הידידות קוריאה-ישראל.