הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    6 בריכות שחייה מאחורי זכוכית שבורה

    פרויקט של האמנית טניה לז’טיץ’ הופק במסגרת שהותה בתוכנית אמן אורח במרכז לאמנות דיגיטלית

    בריכת השחייה היא, בתמצית, מיכל מעשה ידי אדם, אשר נועד לשחייה ולבילוי במים. אלא שבריכת שחייה אינה מכילה רק מים. למעשה, היא מכילה אזכור של ים: מודל מאולף ומוגבל, תחום ונוח של איתני הטבע. הבריכות כחולות, לרוב, וגם בכך דומות לים ככל האפשר. והואיל וכחול הים הוא למעשה כחול השמים, ושניהם מקבלים את צבעם מפיזור קרני אור בעלות אורך גל קצר באטמוספירה, בריכת השחייה היא גם פיסת שמים. צלילה לתוכה היא צלילה לתוך ים מאולף, קרקע חפורה, פיסת רקיע מהונדסת היטב.

    בריכת השחייה הפרטית, כסמל סטטוס וכאיקונה תרבותית, עומדת במרכז ספר האמן של אד רושה (Ruscha), ״תשע בריכות שחייה וזכוכית שבורה״ שיצא לאור בשנת 1968. הספר מכיל 64 עמודים, ובהם מפוזרים באופן שנראה אקראי תשעה עמודים של תצלומי צבע בוהקים, המציגים בריכות שחייה פרטיות ובלתי מזוהות מרחבי לוס אנג׳לס, ועוד עמוד אחד ובו תצלום של זכוכית שבורה על רקע כחול. שאר 54 העמודים נותרו ריקים.

    בריכות השחייה של רושה – המבהיקות בכחול היפר-ריאליסטי, הדוממות, החסרות כל נוכחות אנושית – הן הבסיס לפרויקט ״6 בריכות שחייה מאחורי זכוכית שבורה״ של האמנית הסלובנית טניה לז׳טיץ׳, האוספת גלויות ועליהן תצלומים של בריכות שחייה מבתי הבראה בקיבוצים.

    בניגוד לבריכות השוממות בצילומיו של רושה, בריכות אלה, אשר צולמו בשנות השבעים, שוקקות חיים. אך כמו הבריכות השוממות של עשירי לוס אנג’לס, גם הבריכות השוקקות בקיבוצים היו לסמל טעון ביותר מן הבחינה הפוליטית. בשנת 1981, מיד לאחר מערכת בחירות שהיתה מן המתוחות והאלימות ביותר שידעה מדינת ישראל, דיבר מנהיג הליכוד מנחם בגין על ״המיליונרים בקיבוצים עם בריכות השחייה שלהם״. בריכות השחייה שימשו כדי לכונן דימוי של בעלי זכויות-יתר נהנתנים ממוצא עדתי אחיד, אשר ניצבו מנגד לשכבה אדירה ומוחלשת של ״ישראל השנייה״. בגין כונן דימוי המאפשר להביט על בריכות השחייה הצנועות של הקיבוצים – אך לראות את בריכות השחייה המפוארות של לוס אנג׳לס.

    אלא שבפועל, בריכות השחייה של הקיבוצים רחוקות מרחק רב מן הדימוי שהעמיד להן בגין. רבות מהן הוקמו כחלק מ״בתי הבראה״ – מוסדות שהיו מעין הכלאה בין בתי מרפא והתאוששות לבין בתי מלון. בתי ההבראה הללו היו פתוחים בפני חברי הסתדרות העובדים הכללית, אשר נאלצו לא פעם להמתין זמן רב עד שקיבלו אישורים לצאת ל״הבראה״ המיוחלת. מוסדות אלה היו אטרקציה חיוורת וסגפנית בהשוואה לבתי המלון המוכרים לנו כיום. הם היו תוצר של חברה בעלת מאפיינים סוציאליסטיים, שאינה רואה בעין יפה תרבות פנאי נהנתנית ובלתי יצרנית.

    למרבה האירוניה, שתי ממשלות הליכוד בראשותו של מנחם בגין, שאימצו מדיניות כלכלית ליברלית והחלו את מדיניות ההפרטה של המשק הישראלי, רק האיצו את תהליכי הקיטוב בחברה הישראלית. הניסיון לפרק את עמדות הכוח הותיקות של השמאל הסוציאליסטי הישראלי יצר שכבות כוח חדשות, אך מצוקתן של עיירות הפיתוח נותרה בעינה, וכמוה גם ההתעלמות מהן. למעשה, מעגל האזרחים בשכבות המוחלשות רק הורחב. המדיניות הכלכלית הליברלית היא גם זו שהביאה ברבות הימים לחיסול המבנה המסורתי של הקיבוץ, ולהמרת הקרקעות ששימשו לתעשייה וחקלאות במרכזי קניות ענקיים, שרווחיהם (ורווחי המדינה מהם) מחולקים באופן בלתי שוויוני בעליל.

    בהקשר זה, מעניין לציין גם כי באותה שנה ממש שבה העלה בגין את טענותיו כלפי הקיבוצניקים בעלי זכויות היתר הוקמה רשת מלונות ״ישרוטל״, שהציגה אופי כלכלי חדש לתרבות הפנאי הישראלית: לא עוד חופשת הבראה צנועה, אלא פינוק מתירני בלתי מתנצל. לא עוד מבנים מודרניסטים המבקשים להתמזג עם הטבע, אלא מבנים המיתמרים אל-על. לא עוד ריפוי וצמיחה, אלא רק צריכה.

    תצלומי בריכות השחייה שליקטה לז׳טיץ׳ נאספו מגלויות ישנות אשר ה״מבריאים״ נהגו לשלוח לבני משפחותיהם. לז׳טיץ׳ סרקה את הגלויות, הדפיסה אותן מחדש ומסגרה אותן. לאחר מכן ניפצה אותן בפטיש, ואת שברי הזכוכית שבה והדביקה בנייר דבק שקוף.

    דימוי הזכוכית השבורה של רושה – מהלך פורמליסטי שמצטרף לאפקט של הבריכות המפוארות והנטושות של החוף המערבי – הופך אצל לז’טיץ’ לשברים המאוחים שמבעדם אנו רואים דימוי שונה לחלוטין. הזכוכית השבורה, שמספקת אפקט זהה לתצלום בריכת השחייה, הופכת למסך שמבעדו אנו מביטים בישראל בנקודת המעבר בין כלכלת שוק סוציאליסטית לכלכלה קפיטליסטית. קווי השבר המודבקים משרטטים את מנגנון הבניית הדימויים הקולקטיבי.

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: