שאינו מפסיק שלא להיכתב

פתיחה: 5.5 בשעה 20:00

בערב הפתיחה הופעות של חגי אייזנברג, מקסים טורבו, התהומים, כשיוף, זוהר שפיר, מאיה דוניץ, תום סולובצ׳יק, ועוד

אמנים משתתפים:
הילה בן ארי, אמיר גבעון, שרון גלזברג, יונתן גירון, דניס משקביץ, מיטל קובו, אור רימר, גליה עיני ועירא שליט.

אוצר: ד״ר יוני ניב

בתערוכה עבודות של סטודנטיות וסטודנטים מהתוכנית ללימודים מתקדמים בקומפוזיציה אקספרמנטלית וסאונד ארט מבית הספר מוסררה, לצד עבודות של אמניות ואמנים אורחים. התכנית, היחידה מסוגה בארץ, משלבת הוראת קומפוזיציה ואמנות הסאונד, ביצוע מודרני ותאוריה ביקורתית במטרה לחשוף את הסטודנטים לתכנים ולהתנסות פורצי גבולות, תוך עבודה מעמיקה בקונטקסט של אמנות עכשווית.

התערוכה מסכמת תהליך בן מספר חודשים במסגרת שהות התכנית במרכז, במהלכו פיתחו הסטודנטים/יות עבודות, במקביל לעבודת האוצרות של התערוכה. במוקד התערוכה עומד היחס בין גוף ושפה, תמה אשר התגבשה תוך חקירה משותפת במושג אובייקט-קול. בדומה למבט או לכתיבה התמה, הקול הוא אובייקט מפוקפק אונטולוגית: אתר ביניים בין גוף ושפה. הקול עצמו איננו גוף, אלא מעין גוף מסדר שני, זיכרון או רישום של גוף, המתפוגג מיד עם הופעתו. הקול הוא המצע החומרי של השפה, נשא של משמעות, אך כשלעצמו הוא חף מכל משמעות. העבודות המוצגות בתערוכה מטפלות באופנים שונים באותו מרחב ביניים שבין גוף ושפה.

יונתן גירון מציג עבודה לצרצרים חיים וגופי תאורה, (ללא כותרת) שאותה הוא מתאר כ״מחול של קיטועים״. גופי התאורה והצרצרים מקיימים בניהם יחס של היזון הדדי, ומכוננים יחד מערכת אקולוגית דינמית.

עבודת הסאונד של אור רימר פוניו משלבת אלמנטים של נרטיב מאורגן, זרמי תודעה ורגעים מוסיקליים המתכנסים יחד לכדי ׳מחזה קולי׳ (Audio Play) העוסק בתור הזהב של נבחרת קולומביה בכדורגל. גיבור מחזהו של רימר הוא חואן, אמן קעקועים ומוסיקאי קולומביאני, אשר עלה לישראל בתחילת שנות העשרים של חייו. שפתו של חואן – היבריד בין ספרדית ועברית – היא מוסיקלית תיאטרלית וייחודית, ונדמה שכל גופו מתאסף ל׳משימת׳ הדיבור.

דניס משקביץ מציג מספר מצומצם של קליגרפיות מתוך סדרה רחבה יותר שפיתח בחודשים האחרונים בהשפעת מסורת הכתיבה התמה. שפתו הגרפית של משקביץ אינה נשמעת למסורת כתיבה תמה מסוימת, אלא מדברת את בליל השפות של דניס: שילוב של רוסית, עברית, אנגלית, יפנית, פיניקית ויוונית עתיקה.

במיצב של גליה עיני איזו, חלל התצוגה עצמו מוכפל. עיני מצלמת ומקליטה פעולת פרפורמנס פשוטה של הדבקת איזולירבנד בחלל הגלריה – קווים וצורות גאומטריות, סימנים ומילים חסרות משמעות – ומקרינה את הפעולה בחזרה על הקיר בחלל. עריכת הווידאו והסאונד ממחישים את הדחיסה של העבר והווה.

שרון גלזברג מתבוננת מחדש בדברים ישנים: שני פסלים (או מה שהיא מכנה ׳היברידים׳) העשויים מפוחלצי ציפורים אשר פניהן מכוסות ביציקות גבס.

עבודת הוידיאו הדוממת של הילה בן ארי עמידה מאוזנת (2008), ספק מתעדת תנוחה בודדת של מתעמלת קטועת רגל: מחזה מכמיר לב כשם שהוא מהפנט בשל המתח בין המצג הספורטאי-תאטרלי, והמאמץ הגופני הקיצוני של זו אשר לא תרד עוד מהקורה.

עירא שליט מציג מספר עבודות בשם סיגריות הבודדות (2011-2017) The Single Cigarettes הלקוחות מסדרה של כ- 60 רישומים שנעשו בשנים האחרונות. העבודות נעשו על גבי דפי A4, בשילוב של טכניקות רישום שונות (ממחושבות וידניות, עט קשה ועפרון רך). הסדרה מתארת נופים חלומייםDREAMSCAPE) ) בעלי הגיון פנימי שנוצרו ע"י אינטואציה ודמיון.

אמיר גבעון מציג עבודה בשם Permanent Flux. העבודה של גבעון היא תרשים של אופניים, עצים, מטוסים, מכוניות וכסאות, אשר חוזרים על עצמם בווריאציות שונות ומתפתחים לכדי מה שגבעון מכנה ״תרחישים״.

מיטל קובו מציגה את עבודתה LES SOMNILOQUES COMMENCEN À PARLER. קובו הקליטה את עצמה ישנה במשך 40 לילות, וערכה את התיעוד לכדי עבודת סאונד למאזין בודד.

www.digitalartlab.org.il