קירונית

אמנות קירונית – מושג שטבע בעברית גדעון עפרת – היא יצירה אמנותית המבוצעת על קירות מבנים וסביבות אדריכליות. בצורתה המודרנית הופיעה סוגה זו בארץ ישראל בשנות השלושים של המאה העשרים, והגיעה לשיא בשנות החמישים בקיבוצים, במוסדות שלטון ובאתרים אזרחיים עירוניים. עפרת טוען כי "ציור הקיר מבקש להיות עממי. אין הוא מושא רכישה של מעטים, בעלי ממון. בשילובו עם הארכיטקטורה של הבניין או תפנימו, הוא משלב את המונומנטליות עם ערכי פשטות, דידקטיות ופיגורטיביות". במובן זה, מבחינה היסטורית העניין המרכזי ביצירה הוא הפנייה של העבודות לקהל הרחב, הן בצורה והן בתוכן. ראשיתה של אמנות הקיר בארץ ישראל קשורה ביצירתו של נרטיב היהודי החדש ונוכחותו הלאומית במרחב. הדימויים המובילים באמנות הקיר בתקופה זו קושרים בין האדם לאדמה, ובין התנ"כי וההיסטורי להתחדשות המקומית.

אך אמנות קירונית אינה רק מסגרת הנרטיב שהיא מבקשת למסור, אלא מגוון של צורות מוכרות, עיטורים במקומות ציבוריים, נוף ארכיטקטוני שמקיף אותנו בסביבות אורבניות. בניגוד לאנדרטאות, היא אינה עטופה בקדושה של מוות וזיכרון, ולפיכך יכולה גם להיוותר כצורה אסתטית בלבד, רקע לסביבה האנושית החולפת על פניה. זו אמנות שפונה לקהל הרחב באופן מתמשך, בנוכחות צורנית שנחווית סתם כך, בת-חלוף מול האנושי, ולפעמים מטביעה חותם לא מודע. במובן זה היא מכילה פוטנציאל חווייתי החורג מן הדימוי הדידקטי ש(אולי) היה לה במקור.

בין אמנות קירונית לציורי גרפיטי, שעניינם מחווה אמנותית במרחב הציבורי, יש לפחות הבדל עקרוני אחד: אמנות קירונית מבוצעת כמעט תמיד תחת מסגרת והזמנה ממסדית. היא מוזמנת להיות חלק מהאופי הרשמי של המרחב הציבורי והפנייה לציבור בסביבתו. בניגוד למקורות התרבותיים של הגרפיטי, שהתפתח כמהלך אנטי-ממסדי, היא מקיימת יחסים מורכבים עם הנרטיב שהממסד מבקש לקדם: בראש ובראשונה היא שופרו, אך לעיתים היא גם מתחרה בו, ולעיתים מבקרת אותו בגלוי או בסמוי.

פרויקט זה שואף לבחון את הרלבנטיות של אמנות קירונית בימינו. איזו משמעות יכולה להיות ליצירה כזו? כיצד היא יכולה להתקיים בחסות מוסדית? באיזו מידה יש לה תפקיד ומעמד מול הציבור החולף על פניה? ואיזה יחס היא מקיימת עם נוף חזותי עירוני הנשלט כמעט באופן מוחלט על ידי כלכלה נאו-קפיטליסטית?

בחללי התערוכה מוצגות סקיצות ועבודות של שלושה אמנים מרכזיים שפעלו בישראל החל מסוף שנות החמישים: גרשון קניספל (1932–2018, נולד בקלן, גרמניה), אברהם אופק (1935–1990, נולד בבורגס, בולגריה) ופנחס עשת (1935–2006, נולד ביאשי, רומניה). הם הצטרפו בשלבים שונים של יצירתם האמנותית למסורת מקומית של אמנות קיר המתקיימת במרחב הציבורי, ועשו זאת בטכניקות שונות ומגוונות: ציור, תבליט וקרמיקה. עם זאת, כל אחד בדרכו ייצר הסטה מסוימת ביחס להיגיון היסודי של אמנות הקיר, כפי שהתגבש החל משנות השלושים על קירות חדרי האוכל בקיבוצים, בבסיסים צבאיים ובין כותלי מוסדות שלטון. בעבודות אלה מתקיימות פרספקטיבות מיוחדות שראוי לשים אליהן לב בניסיון לחשוב מחדש על משמעותה האפשרית של אמנות קירונית בימינו.

גרשון קניספל יצר ציורים גדולי ממדים, קירות קרמיקה ותבליטים פיסוליים בברזל, המעטרים מבני ציבור ברחבי חיפה ובברזיל. עם עבודותיו המוכרות אפשר למנות את גשר פז, חזית היכל הספורט בחיפה, אולם המועצה בדימונה, והאנדרטה לזכר הרוגי יום האדמה בסכנין, שאותה יצר יחד עם עבד עאבדי. עבודותיו נוצרו במסורת הריאליזם החברתי ועסקו בנושאים חברתיים ופוליטיים מקומיים. קניספל התחיל בציורים גדולי ממדים על קנבס, שהמוכר והחשוב שבהם הוא "לשכת העבודה" משנות החמישים. מאוחר יותר התפתחו רעיונותיו לעבודות קיר בסגנון ייחודי המורכב מקטעי אלומיניום כבדים וריבועיים, שצורתם יצרה מערך שקעים ובליטות המדגישים את הדימוי בחסות אור השמש. הדימויים עסקו פעמים רבות בדימויים שלא היו שגורים במרחב הציבורי: אחמד, הפועל הערבי המחכה בתור ללשכת העבודה יחד עם מובטלים אחרים; המהגרים ממרוקו, המגיעים לדימונה לראשונה ומשאירים מאחור תרבות ומורשת; או עובדי אדמה כפופי גב. במובן זה, יצירתו הקירונית הנכיחה דווקא את המוחלש והדחוי ולא את ההירואי והנשגב.

ציורי הקיר הגדולים של אברהם אופק נוצרו בין היתר בבניין הדואר המרכזי בירושלים, בבניין הספרייה באוניברסיטת תל אביב ובכניסה לאוניברסיטת חיפה. בתערוכה מוצגות סקיצות של כמה מעבודותיו, שבהן צפות ועולות חוסר נחת והסתייגות מהמצב החברתי-פוליטי בישראל. בסקיצות ובציורי ההכנה ל"החלום ושברו" (1984–1988), עבודתו החשובה ביותר המוצגת לאורכם של שני קירות באוניברסיטת חיפה, מתגלה הכפילות בין החלום האוטופי הלאומי לאופני ההתגלגלות המסואבת ההופכים את החלום לבלהה. דימויים שמתחילים בסגנון מרומם רוח ואוטופי בצד האחד מתגלים כסדרה של דמויות מעוררות פלצות ומאיימות במרכזה של העבודה. ב"קטטה על חלוקת קרקע" (1970), שהיה מתווה לציור קיר שתוכנן ולא בוצע לחדר האוכל בבסיס פיקוד מרכז, מתגלה מאבק אלים וגרפי, שבו נלחמים בידיים חשופות איש ורעהו בפרדס – ציור שתיאר את האלימות במאורעות תרפ"ט . במובן זה, הקיר של אופק חורג מהתפקיד ההיסטורי הנשגב והמרומם רוח של עבודת הקיר הציבורית. אין מדובר כאן בדימוי שאמור לסחוף את הצופה או למקם אותו מול נרטיב מועדף, אלא דימוי מערער וביקורתי המשמש כנבואת זעם.

בשונה מקניספל ואופק, פנחס עשת אינו נוגע בתחום החברתי והפוליטי באופן ישיר. עשת היה אמן רבגוני שהשתייך לגרעין המייסד של קבוצת עשר פלוס, ויצירתו נעה בין טכניקות וסגנונות רבים. בתחילת שנות השבעים פיתח טכניקה ייחודית שהתאפיינה בציורים גיאומטריים צבעוניים ומופשטים בעלי נפח תלת-ממדי, פסלים פופיים בצבעים חזקים התלויים על הקיר. סדרה מעבודות אלה הוא הציג בביאנלה ה-13 בסאו פאולו בשנת 1975. בין עבודות הקיר שיצר בולטת במיוחד עבודת הקרמיקה העוטפת את חלל הלובי הפנימי של בית אסיה בתל אביב. יצירתו של עשת הרבתה לעסוק במופשט – בצבע, בצורה ובנפח – והיחס למרחב הציבורי התמקד באסתטי-חווייתי ובתפיסה החושית והתודעתית. אין כאן ניסיון לבטא את המציאות הצורנית, אלא יצירת ניגודים חזותיים שייצרו אצל הצופה תגובה ורפלקסיה למוכר והידוע ביומיום. עבודותיו שואפות לערער על המובן מאליו של סביבתנו החושית, ולעשות זאת גם במרחב הציבורי ודרך היתקלות מקרית ויומיומית.

התערוכה ההיסטורית מציגה סקיצות, תבניות ותיעוד של כמה מן העבודות המרכזיות של אמנים אלה. היא מציעה מבט על האפיון המשתנה וההבחנות המיוחדות לדור ביניים זה, שמחד גיסא שמר על הקשר לעבודת אמנות ציבורית המתקיימת בתוך יחס ממסדי מזמין, ומאידך גיסא חרג מהטון הנרטיבי-לאומי שאפיין את הדור הקודם, בין שבמידה מסוימת של ביקורתיות ובין שבדחיית האלמנט הממשמע בקיר הציבורי ומעבר למופשט. עבודות אלה ונתיב ההסטה שהן מחוללות הם הזמנה לדמיין היגיון אפשרי לאמנות קיר כיום, במרחבים ציבוריים משתנים.

סדרת העבודות החדשות שנוצרו ומתוכננות במסגרת פרויקט זה שואפות לחשוב על הקיר הנוכח במרחב הציבורי, ודרכו לחשוב מחדש על המרחב ועל השהייה האנושית בו. העבודה מתייחסת לאפיונים היסטוריים, רעיונות או סגנונות מוכרים אחרים, ומציעה היגיון חדש, חלופי או מעורבב ביחס למקור. המטרה היא לחשוב על העכשווי שבמרחב הציבורי, על נרטיבים מתחרים ומקומיים, ועל הפוטנציאל ליצור סביבות שאינן מעוצבות רק על פי כללים נאו-קפיטליסטיים.

חלק מהעבודות בפרויקט עוסקות בחומריות האופיינית לאמנות הקיר ההיסטורית, ובפער שבין המונומנטליות לבין ההתפוררות והזמניות המתגלה בחלוף הזמן. רענן חרל"פ יצר בשנים האחרונות סדרה של עבודות קיר מחומרים קלים, דוגמת קורות עץ משומשות המדמות צורות גיאומטריות, אובייקטים תלת-ממדיים שכמו נדחסו אל הקיר. החומריות הזמנית בעבודותיו, כמו בעבודה שנוצרה לפרויקט זה, מתקיימת בהיפוך לעבודות הברזל והבטון הכבדות שנוצרו במחצית השנייה של המאה העשרים, ואינה מבקשת להיות נצחית וקבועה כמוהן. העבודה המוצגת כאן היא סביבת בור שנדמית כצורה אינסופית שהקהל מוזמן לצלול לתוכה בדמיונו.

עבודות אחרות בפרויקט מציעות אבות קדמונים אחרים וחיבורים חדשים בין אמנות הקיר למרחבים החזותיים העירוניים. הן מתחברות לשרשרת היסטורית שונה בנוף הקיר החזותי. "ג'סי", עבודתה של אלונה רודה, נוצרה מתוך היחס לשלטי פרסומת ולמיתוג האופייני למרחב האורבני-מסחרי, שבמידה רבה השתלט על הנוף העירוני יותר מכל עבודת אמנות. בעבודה זו, המותג המסומן הוא השכונה שבה שוכן המרכז והאפשרות לחגוג את קיומה ואת היותה כמקום בעל אופי חברתי-תרבותי מסוים.

"כניסה א' (האמוראים 4)", עבודתה של הילה טוני נבוק, קושרת את עצמה לצורות יומיומיות של שילוט משרדי. הצורות והחומרים המרכיבים את העבודה מוכרים לנו מכניסות לבנייני משרדים של עורכי דין, בתי חולים ומשרדים ממשלתיים, אבל כאן השילוט מופשט מתוכנו ונותרת רק הצורה העקרונית והאפשרות לדמיין הכוונה שאינה ניתנת מראש. האפיון החומרי של השילוט הופך באופן זה לפסל צורני מחומרים המוכרים ממחוזות אחרים.

כמו עבודותיו של פנחס עשת בשנות השבעים והשמונים, עבודתו של שחר פרדי כסלו "53 כדורים" עוסקת בצורות יפות ובנוף הגיאומטרי של הקיר האדריכלי. כסלו משתמש באריחי קרמיקה צבועים המתגבשים לכדי תבניות של רצף, זרימה וצורה בעיצוב קיר הכניסה של המרכז, אלא שאצלו מופקע תפקידו של האמן בסידור האסתטי לטובת האלגוריתם. כסלו יצר תוכנת מחשב המחוללת דפוסים לפרישת הקרמיקה באמצעות סימולציה של כדורים נופלים על צורות של קערות, המשנות את כיוון התנועה שלהן בהתאם למגע עם הכדור. כאן תפקידו של האמן הוא להגדיר את החוקים שבעזרתם התוכנה תארגן את הסידור הצורני תוך כדי יצירת רצפים ורצפי משנה של אלמנטים בכיוונים שונים. בתוך מבנה המרכז מוצגת הרצת האלגוריתם לסידור הקיר, ותוצאותיה מוצגות על מסך.

עבודתו של אלעד לרום על גבי אולם הספורט לשעבר שבמתחם המרכז נשענת על אחד המקורות הרעיוניים המעניינים של אמנות קיר: ציורי הקיר הפוליטיים שהתייחסו לסכסוך הלאומי בצפון אירלנד במחצית השנייה של המאה העשרים. מדובר בציורי קיר גדולים, ברצפים של חומות או קירות בתים, המייצגים נרטיב של צד זה או אחר, בהתאם לאזור שבו נמצאו. למעשה זו סדרת כרזות המציינות בדרך כלל דמויות ואירועים קונקרטיים הקשורים למאבק (הפגנות, התקפות טרור, קורבנות ומשברים) לצד סיסמאות פוליטיות וסמלים. באמצעות ציורי הקיר, האמנים שיצרו אותם לאורך השנים השתתפו באופן פעיל במאבק ובניסוח ההבחנות בין הצדדים. לצורך תכנון הציור, לרום אסף חומרים מארכיון "מוזיאון ג'סי כהן השלם" ומהילדים והנוער המשתמשים באולם כמרחב פתוח. החומרים ההיסטוריים והדימויים המוכרים מתפרקים ביצירתו ומתערבבים בה מחדש עם פנטזיות ודימויים פופולריים הקשורים בבני המקום ובסיפור המתמשך של שכונת ג'סי כהן.

שני ציורי קיר אחרים נוצרו בשכונה בשנים האחרונות במסגרת פעילות המרכז: האחד הוא ציור קיר גדול על ידי אורל מכלר בפעולה משותפת עם ילדי האולם בחזית הניצבת בשנת 2015, ובו דימוי אריה שנוצר ביחס ל"Lion of Zion" של בוב מרלי ותרבות הרגאיי. האחר, סדרת ציורי "עשרת הדיברות של השומר הצעיר בעקבות שרגא וייל", נוצרה על ידי מאיר טאטי בשנת 2011 בקן השומר הצעיר בשכונה (רחוב ארבע ארצות 5). בחלל התערוכה מוצגות התבניות של ציור הקיר, שמקורן בציוריו של שרגא וייל משנת 1946, בתוספת שיבוש בעיגול צבע, המשמש כהפשטה של הדמות וכהזמנה לחשוב על אופיין של דיברות השומר הצעיר ועל הרלבנטיות שלהן לימינו. כל אלה מבקשים לחבר את הקיר ואת אמנות הקיר לנרטיב המקומי, ולספר סיפור יחד עם בני המקום ועליהם.

"נוף תרבותי", עבודתו של איתי רווה בחלל הגלריה, היא עבודת אמנות קיר שעניינה אמנות קיר. רווה מייצר קולאז'ים בנייר ובחומרים קלים המורכבים מחלקי דימוי של עבודות קיר קיימות ודימויים פופולריים אחרים. המערך שנוצר בין הדימויים קושר את אמנות הקיר לסביבתה ולסיפור המקומי העוטף אותה מבחינה היסטורית ומרחבית. החיבורים האסוציאטיביים בין האמנות לסביבתה מציעים פרשנות אפשרית לגבי מקומה של עבודת הקיר במערך רחב יותר של דמיון תרבותי מקומי ושל הנוף הסובב אותנו במרחב הציבורי.

התערוכה ופרויקט קירונית מתקיימים במסגרת המחקר הממושך של המכון לנוכחות ציבורית במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון.

תודות לתמיכת מפעל הפיס ומינהל תרבות ולסיוען הנדיב של משפחות האמנים אופק, עשת וקניספל.

הפרויקט שואף ליצור בחודשים הקרובים ובשנים הבאות סדרה של עבודות חדשות בסביבת העיר חולון, לשקם ולהצביע על קיימות ולקיים סדרת אירועים עיוניים ופרפורמטיביים שיעמיקו את המבט בסביבה הציבורית ובדרכים השונות והאפשריות של אמנים להשפיע עליה.

אודי אדלמן