פרחי ארצנו

יחס אינסטרומנטלי זה לטבע נשזר במארג היחסים בין בני אדם לבין עצמם, ונקשר גם בצורות שונות של התארגנות קהילתית.

התערוכה "פרחי ארצנו" מציעה מבט מחודש בצומח בכלל ובצמחים מסוימים בפרט (עץ הזית, היהודי הנודד, הרקפת, הערבה הבוכייה, עכובית הגלגל ואחרים). היא מתחקה אחר השימוש בצומח כצורה של תקשורת בין קבוצות, כמו גם כמדיום המתווך ומפריד בין הקבוצות הללו לבין הפרטים המרכיבים אותן – ובין הפרטים הללו לבין עצמם.

בהקשר רחב אף יותר, התערוכה בוחנת את הפער הנפער בין ה"צמחי" (היצור האורגני גופו) לבין ה"בוטני" (המבט האנושי בצמח, המחקר על אודותיו, השימוש החברתי-פוליטי בדימוייו). בפער זה צפון גם המתח בין הניסיון האנושי להשתלט על הטבעי לבין האיום אשר מאפייניו הפראיים והבלתי נשלטים של הצמחי מציבים על האנושי והקהילתי.

לאורך ההיסטוריה האנושית, הטבע בכלל והצומח בפרט נקשרים שוב ושוב בסוגיות של קהילה ושל לאום. הם מופיעים במיתולוגיות ובסיפורים העממיים, ומגויסים למערך הסמלים הלאומיים והקהילתיים. בתרבות היהודית-ישראלית, לדוגמה, נוכל למצוא אותם בסיפורים תנ"כיים העוסקים בהיווצרות האומה. שם נמצא צמחים המופיעים מתוך הקשר פלאי (הסנה הבוער בהתגלות האלוהית בפני משה, ענף הזית בסיפור תיבת נוח), כמו גם צמחים וביטויים אחרים של עולם הטבע הקשורים בזיהוי ארץ האבות (חזרתם של שנים-עשר המרגלים המספרים כי "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ", במדבר י"ג, כ"ז). מאוחר יותר, במיתוס הציוני, נמצא כי הטבע כולו נתפש כמושא שיש להשתלט עליו ולרסנו עם כיבוש הארץ ובניית האומה (לדוגמה, ייבוש בצות באמצעות עצי אקליפטוס בראשית ימי התנועה הציונית). תהליך זה מוביל לעלייתו של הצבר: היהודי החדש, שסמלו הוא הצמח ששימש כלי טבעי בידי תושבי הארץ הפלסטינים לשם תיחום שטחים והגנה עליהם (כיום נותרו גדרות הצבר הללו בגדר סימנים בלבד).

את הקשר בין הצמחי לפוליטי אפשר לחלק לשלוש קטגוריות כלליות: סימבולית, ובה צמח מסוים מזוהה עם הקהילה והלאום או מגדיר מאפיין מסוים שלהם; מתווכת, ובה הצמח מייצר קשר ממשי עם האדמה או המקום (כמקור תזונתי, לדוגמה); וכלכלית, ובה הצמח משמש סחורה שבאמצעותה נערכת הקהילה בינה לבין עצמה ומול קהילות אחרות.

בין הקטגוריות הללו מתקיימת חפיפה, לעתים חלקית ולעתים מלאה. ניקח לדוגמה את צמח היהודי הנודד: שמו ניתן לו משום שהוא מסתגל בקלות למקומות גידול שונים, ובזיקה לאגדה הנוצרית המספרת על היהודי אחשוורוש שנידון ללכת בדרכים עד יום הדין לאחר שגירש מפתח ביתו את ישו, שביקש לנוח שם בדרכו למקום הצליבה. בסיפור זה הצמח מחובר ללאום היהודי בקשר סימבולי, אך הקשר הסימבולי הזה עצמו מתפקד תחת היגיון מתווך והיגיון כלכלי.

חלוקה קטגורית כזו מאפשרת לנו לעמוד על האופן שבו צמחים נארגים לתוך הסיפור הקהילתי, ועל ידי כך להבין גם את האופנים שבהם הקהילה מגדירה ומארגנת את עצמה – ולחלופין, את האופן שבו גורמים חיצוניים לקהילה מספרים עליה, בתיווך צמחי.

שימוש זה שאנו עושים בצמחים הופך אותם לא פעם למוקד של מאבק בין קהילות ואף למנגנון סינון ישיר או עקיף המאפשר לזהות מי חלק מהקהילה ומי זר לה – מי יודע למשל לזהות צמח מסוים, מי אלרגי לצמח אחר, אך גם למי מותר להשתמש בצמח ובאיזה אופן.

העבודות בתערוכה שלפניכם עוסקות בעיקר בתרבות הישראלית, אך גם במופעים של תרבויות אחרות. בכולן נשזר הצמח בסיפור הקהילתי ומתגלה כמרכיב מרכזי בתפישתה העצמית ובהגדרתה העצמית של הקהילה – בין אם תפקידו סמלי או כלכלי ובין אם הוא משמש מנגנון מתווך.

ואם כך, איזה סיפור מספרים לנו הצמחים ביחס לחיים ולתרבות בישראל? כיצד אנו משתמשים בצמחים כדי להתוות את גבולות הקהילה ואת מרחבי ההשתתפות בה? וכיצד יכול השימוש הזה להיות לצורת תקשורת?

~

אלה ליטביץ, עקורים, 2014

סדרת רישומים המבוססת על הספר "העשבים הרעים בישראל והדברתם" מאת ד"ר מיכאל זהרי, מראשוני הבוטנאים בארץ-ישראל. הספר, שראה אור בשנת 1941, כולל מיפוי של העשבים המזיקים בארץ. רישומיה של ליטביץ משחזרים חלקים מכל צמח שזהרי מאזכר ברשימותיו. בחלוף השנים, כמה מן הצמחים שזהרי הגדיר "רעים" החלו להיתפש כ"מתורבתים", ואחרים תפסו את מקומם.

תמר לצמן, פוטוגרמות, 2015; בית גידול, 2014

בסדרת פוטוגרמות של היהודי הנודד, תמר לצמן שולחת מבט כמו-מדעי הן בצמח גופו והן בזהות היהודית. התוצאה היא מעין ניסוי מחקרי בניתוח ובשיקוף – אך יותר מאשר הוא עומד על מהותו, מאפייניו ומרכיביו של אובייקט המחקר, ניסוי זה חושף דווקא את מבטו של החוקר המבקש לזהות את ייחודו של היהודי, לאפיין אותו ואת הטיפול האפשרי בו, ליישם פרקטיקות מדעיות עליו ועל כישוריו, לחלץ ממנו את סודו ואת יחסו לאדמה ולמקום.

הצמח הנגלה בפוטוגרמות חתוך לחתיכות, מופרד מהאדמה כמצע להתבוננות ולימוד. זהו צמח חי-מת. בווידיאו "בית גידול", היהודי הנודד אינו יודע מנוח. הוא אינו מוצא מקום להתיישב בו. נדמה שהתנועה בטוחה מבחינתו פי כמה. מסעו מעלה על הדעת בדיחה ישנה של דז'יגאן ושומאכר: הוא מסתכל על העולם ועל גורלו-שלו מנקודת מבט שמחוץ לדברים עצמם. מוזיקת הרקע, הלקוחה מן הסרט "הדיבוק", מסמנת את שכפולו של היחס נרדפוּת/רדיפה בכל מקום ומקום. מה שהחל אצל לצמן כמסע לבירור מקומו של היהודי ומקומה שלה עצמה בעולם מתמשך ומסתעף – העיסוק האמנותי-מחקרי עצמו – אינו מצליח להכות שורש, ומתרוצץ באי-נחת. האובססיה למקום נעשית לאובססיית החיפוש אחר מקום. דיבוק.

ענת ברזילי, צמחים נכחדים, 2019

בעבודה זו, ברזילי משתפת פעולה עם הגן הבוטני בירושלים ובוחנת צמחים בסכנת הכחדה במרחב המקומי בכלל ובאזורי החולות ההולכים ונעלמים בפרט. הניסיון לפתח סביבת מחיה מוגנת, שתאפשר שימור של צמחים הנתונים על סף הכחדה, הוא מאבק ממושך בשינויים הגיאוגרפיים והכלכליים המאיימים על הטבעי ועל הזיכרון. משולחן הכתיבה שבחדרה בוחנת ברזילי איכויות עדינות שסכנת הכחדה מאיימת עליהן, ומנסה לשמר ולטפח סביבה שלרוב אינה טבעית לחיי הצמח.

אינדרה שרפיטייט, אנדרטה למרדף הנצחי אחר האידיאל, 2019; Toppled, 2016

במאה ה-19 החלו פרחי הציפורן האדומה לשמש סמל של תנועת העבודה הבינלאומית. במהלך המאה העשרים הפכו הפרחים האלה למסמלי האידיאולוגיה הסוציאליסטית בברית-המועצות ובמזרח אירופה. הם שימשו בימי חג ומועד, הונחו על קברי חיילים והוצבו לרגלי אנדרטאות מלחמה. בעבודה "אנדרטה למרדף הנצחי אחר האידיאל" בוחנת שרפיטייט את ההיסטוריה ואת החשיבות של הציפורן האדומה בתקופה הסובייטית, ותוהה הן על המנגנונים שאיפשרו לפרח לסמל כוח פוליטי – והן על משמעותו כיום.

במיצב הקול "Toppled", המתלווה לאנדרטה, שרפיטייט שיתפה פעולה עם קריין מקצועי המתמחה בתיאורים קולנועיים וטלוויזיוניים לקהל לקוי ראייה. בעבודה מתאר הקריין צילומים היסטוריים שנערכו בידי האמנית, ובהם נראים אזרחים המפרקים אנדרטאות לאחר נפילת ברית-המועצות. התיאור הקולי מגולל את האירועים שהפכו את האנדרטאות מסמל אידיאולוגי רב עוצמה לפסלים מבישים, מוזרים, המוצגים כיום בגן שעשועים שנוי במחלוקת.

דורית ביאלר, הסדרה הבוטנית, 2014–2018

ביאלר משתמשת בפורמט המיתולוגי של לוחות לימוד, ומציגה סדרת לוחות בוטנית-דידקטית. הצמחים המופיעים בה מוכרים, אבל בקוד הגנטי שלהם הוטמעו גם הכוח הסמלי ופרטי הזיכרון הקולקטיבי שהיו כביכול לחלק מן הביולוגיה של הצמח.

לוחות הלימוד (schulkarte) הומצאו בגרמניה במאה ה-19. תחילה היוו אמצעי עזר להוראה בתחום המדעים המדויקים, ולאחר מכן שימשו גם ללימוד תיאוריות בנוגע לאבולוציה, קולוניאליזם ותורת הגזע. שימוש תעמולתי בכלי המזוהה עם עולם המדעים הוא שילוב מודע לעצמו, המעלה תהיות בנוגע לתפישתנו שלנו את המדע והגיאוגרפיה כדיסציפלינות אובייקטיביות, שתוקפן אבסולוטי. השימוש בטקסונומיה חורג מן התחום הביולוגי אל מחוזות הרגש, ובכך מגשים ומעיד על השאיפה למיין ערכים, רגשות וזיכרון.

רלי דה פריס, הלחשנית, 2016–2019

דה פריס מתחקה אחר עכובית הגלגל (Gundelia tournefortii, ובערבית, عكوب [עַכּוּבּ]) בסדרה של נראטיבים חופפים וסותרים. אחד ממאפייניה הידועים של עכובית הגלגל הוא הינתקותה מן הקרקע, המאפשרת לה לנוע ולפזר את זרעיה. בשנים האחרונות ניצבה עכובית הגלגל גם במוקד של קונפליקט לאומי: הצמח, המשמש צמח מאכל במטבח הפלסטיני, הוגדר לפני כ-15 שנה כצמח מוגן ישראלי. זאת, לאחר שבמשך שנים הגדיר אותו משרד החקלאות כעשב רע, המפריע לגידולי התרבות.

במרכז העבודה "הלחשנית" מיצב וידיאו על שלושה מסכים. באחד מוצגת כתבה טלוויזיונית בעניין המאמצים של הרשויות הישראליות למנוע מפלסטיניות מבוגרות לקטוף את הצמח (ב"סרגל המבזקים" מושתל ידע מדעי שליקטה האמנית). על מסך אחר מוצג עלה הצמח המתגלגל ברוח. על המסך השלישי מופיע טקסט המערב נראטיבים מתחרים וסותרים, החותרים תחת נחרצותו של התוקף המדעי והחדשותי ומתווים תהליך גיאו-פוליטי מקומי, שעכובית הגלגל היא נשאית הכוחות המניעים אותו.

לצד מיצב הווידיאו מוצגת סדרה של סרגלי עץ המייצגים אפשרויות שונות של קנה מידה להבנת שפתו של הטבעי והמושגים שהשליכה עליו החברה. על כך נוספת עמדת שיחה/האזנה, שהצופים מוזמנים לשבת בה מול עכובית הגלגל ולהקשיב לקולה האישי.

אפי ואמיר, נקודת המגוז הנגוזה, 2014

עבודת הווידיאו "נקודת המגוז הנגוזה" נפתחת במפגש מקרי עם עץ זית הנטוע בפארק לאופולד בבריסל, למרגלות הפרלמנט האירופי וליד ביתו החדש של צמד האמנים, כמה שבועות לאחר בואם אל העיר. העץ הזר לסביבתו משמש מעין מראה לזרותם של השניים בעיר האירופית. אפי ואמיר שבו וחזרו לעץ, ובמשך שבע שנים צילמו אותו הולך ודועך, בתנאי מזג אוויר משתנים ועל רקע שינויי הסביבה, עד מותו והסרתו. שנה מאוחר יותר מצאו זכר לקיומו באפליקציית Google Street View. הגילוי הוביל למסע בלשי מהורהר בעולם המקביל של האפליקציה – מסע שבמרכזו אפשרות קיומו של הזר בכלל ומקומו של הצמד בסביבה זו בפרט.

הדס עפרת, הרכבת רקפות – מחווה למשה גרשוני, 2019

מיצב הווידיאו של הדס עפרת מציג פירוק מעבדתי של מיצג שביצע כמחווה לאמן משה גרשוני לאחר מותו. במיצג הרכיב עפרת פקעות של צמח הרקפת על גופו שלו. התהליך המדעי-מדיטטיבי הפך את הצמח לחלק מגופו של האמן, שנשתל באדמה – ספק צורת חיים חלופית, ספק התנסות במוות.

המיצב המוצג בתערוכה מפרק את תיעוד הפעולה לנקודות מבט מרובות ולעתים גם נפרדות, ומכונן אותה מחדש במעין מעבדה בוטנית-אנושית.

נועה גיניגר, The Sorrow the Joy Brings, 2010–2013

עבודותיה של גיניגר בתערוכה הן חלק מפרויקט רחב יותר, הכולל סרט, סדרת קולאז'ים ובלוג (http://the-sorrow-the-joy-brings.tumblr.com). בבסיס הפרויקט עומדת חקירת האפשרות לשמח ערבה בוכייה (salix babylonica). האם ניתן ליצור פעולה שתגרום לעץ קיים לשנות את טבעו?
חומרי הגלם לשלושת הקולאז'ים המוצגים בתערוכה הם דימויים ממקורות שונים, אשר בכל אחד מהם מופיע נוף ובו ערבה בוכייה. באמצעות התערבות מינורית של האמנית, ענפי הערבה הנוטים בכבדות מטה, אל האדמה, נחתכים ומתהפכים על ראשם, וכך מתרוממים מעלה.

עבודת הווידיאו בחדר הסמוך מתחקה אחר הניסיון לרומם את ענפיה של ערבה בוכייה בסביבתה הטבעית בעזרת רוח מלאכותית שמפיקים תשעה מאווררים תעשייתיים. עם כיבוי אחרון המאווררים, הערבה הבוכייה חוזרת למצבה הראשוני.

~

התערוכה "פרחי ארצנו" היא חלק מן המחקר והעיסוק הממושכים הנערכים במסגרת המכון לנוכחות ציבורית – המרכז לאמנות דיגיטלית – בנושאים הקשורים באמנות ופעולה במרחב הציבורי, ומתוך כך גם בסוגיות הנוגעות להיווצרותן של קהילות ולאופני קיומן ביחס לסביבה. התערוכה מתקיימת בסיוע מפעל הפיס, מכון התרבות הליטאי והגן הבוטני האוניברסיטאי ירושלים.