משחקים אסורים

חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1952, פיתח דוקטורנט מאוניברסיטת קיימברידג’ את המשחק ”איקס עיגול”, כדי להדגים אינטראקציה בין אדם לבין מחשב. כך היה במשך למעלה מעשור: מדענים יצרו במעבדות המחקר משחקים למחשבי ענק.

בשנות השבעים של המאה העשרים חלה התקדמות במזעור רכיבי המחשב ובפיתוח מערכות מחשב ביתיות, וזו אפשרה יצירת משחקים על פלטפורמות נגישות לציבור. שני המסלולים שבהם התפתח השוק מאז היו הקונסולות הביתיות שחוברו לטלוויזיה ואולמות הארקייד (arcade) שאליהם נכנסו אנשים כדי לשחק במשחקים. כיום תעשיית משחקי הווידיאו היא אחת מתעשיות הבידור המובילות בעולם. הדבר מתבטא בחשיפה הולכת וגוברת לקהלים גדולים, וחשיפה זו, בתורה, מניבה גידול משמעותי בתעשיית המשחקים (הכנסות התעשייה לשנת 2003 הגיעו לכדי 31 מיליארד דולרים. זהו התחום השני בגודלו אחרי תעשיית הקולנוע ההוליוודית שהכנסתה, באותה שנה, עמדה על כ-44 מיליארד דולר, מה שהופך את משחקי הווידיאו לגורם חשוב ביותר בתעשיית הבידור בעולם המערבי).

התעשייה מייצרת משחקי מציאות אלטרנטיבית, משחקי קהילה ואסטרטגיה, ובראשם – ז’אנר משחקי המלחמה. משחק המלחמה הריאליסטי, שמאז ומתמיד זכה לפופולריות, נהנה בשנים האחרונות מדחיפה במקביל להתגברות השימוש במונחים כגון ”ציר הרשע” ו”המלחמה נגד הטרור” במדיה. המלחמה הגלובלית בטרור הביאה לעלייה ברגשות לאומניים ופטריוטיים בקרב קהל השחקנים, והחברות מפתחות המשחקים זיהו את הפוטנציאל, ומיהרו להנפיק סביבות לחימה אידיאולוגיות. חברות הגיימינג (gaming) המערביות מפתחות אינספור משחקי מלחמה ריאליסטיים שבהם יש חלוקה ברורה – שלא לומר דיכוטומית – ל”טובים” ול”רעים. ”הגיבור האמריקני/אירופאי/ישראלי” יימנה, על-פי-רוב, על כוח ביטחוני כזה או אחר, הנשלח לסכל את המשימות הזדוניות של כוחות הרשע המאיימים על העולם החופשי.

המחזאי, הרולד פינטר, הציע בדבריו במעמד קבלת פרס נובל לספרות לכתוב נאום קצר עבור נשיא ארצות הברית, ג’ורג’ בוש, נאום המתמצת את תפישת העולם הדיכוטומית שאותה מובילה כיום ארצות הברית: ”אלוהים הוא טוב. אלוהים הוא גדול. אלוהים הוא טוב. אלוהים שלי הוא טוב. אלוהים של בן לאדן הוא רע. אלוהים שלו הוא רע. אלוהים של סאדאם היה רע. אלא שלא היה לו אלוהים. הוא היה ברברי. אנחנו לא ברברים. אנחנו לא כורתים ראשים של בני אדם. אנחנו מאמינים בחירות. כך גם אלוהים. אני לא ברברי. אני מנהיג נבחרת דמוקרטית של דמוקרטיה שוחרת חירות. אנו חברה רבת חמלה. אנו נותנים כיסא חשמלי רב חמלה וזריקת רעל רבת חמלה. אנו אומה גדולה. אני לא רודן. הוא רודן. אנחנו לא ברברים. הוא ברברי. והוא ברברי. כולם ברברים. יש לי סמכות מוסרית. רואים את האגרוף הזה? זו הסמכות המוסרית שלי. ואל תשכחו זאת!”

תמונת העולם שאותה מקדמת ”המלחמה נגד הטרור”, אשר נוסחה בצורה פשטנית ביותר על-ידי הנשיא בוש לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר: ”תחליטו: אתם אתנו או עם הטרוריסטים”, מחלקת את העולם בצורה גורפת לטובים ולרעים, ללא גוני ביניים. מפת העולם מחולקת לאזורי ”ידיד”, שאותם יש לחזק, ולאזורי ”אויב”, שעליהם יש להשתלט. החוקים ברורים, וכך גם המשימה. ממש כמו במשחקי המלחמה. לעתים נדמה כי השימוש העודף בסימולטורים ממוחשבים לאימונים ובמשחקי מלחמה למיניהם, עיוות לחלוטין את היכולת לקרוא את המציאות ולנתחה. ההתנגדות למדיניות שמובילה כיום ארצות הברית, מנסה להציג את הפשטנות של הראייה הדיכוטומית ואת העיוורון שהיא מולידה, ובכך להציג אותה ככלי ריק שאינו מסוגל להתמודד מול הטרור הגלובלי. הכישלונות הרצופים באפגניסטן, בעיראק ובזמן כתיבת שורות אלו – גם בלבנון, רק מחזקים את התחושה שיש מקום לחשיבה אחרת ולבניית תמונת עולם מורכבת יותר.

בתערוכה ”משחקים אסורים” מוצגים משחקי וידיאו, הנכתבים ומופצים במנותק מתעשיית הבידור על-ידי אמצעי תקשורת אקטיביסטיים, אקדמיות וקבוצות אידיאולוגיות, ככלי לעיסוק בסוגיות פוליטיות וחברתיות. האלטרנטיבה המוצעת על-ידי המשחקים בתערוכה, גלומה בתוכן הפוליטי והאידיאולוגי, אך גם בהצעה שהם טומנים בחובם, לחשיבה מחודשת על אפשרויות המדיום, השפה והקוד הפתוח ליצירת חבילה אחת, המשלבת ערכים עם שעות של הנאה ומתח. המשחקים נחלקים למשחקי מלחמה, המציגים נרטיבים הפוכים ותמונת עולם המנוגדת לזו המוצגת כיום במדיה המערבית, למשחקי רשת הנעים בין ”תגובות בטן” מהירות לנושאים אקטואליים, כגון מלחמת לבנון, מלחמת המפרץ וכדומה, עבור דרך משחקים של אקטיביסטים המבקרים את האידיאולוגיה השלטת כיום בפוליטיקה הגלובלית, ועד למשחקי מיצג המצריכים השתתפות מלוא גופו של השחקן.

כחלק מן ”המלחמה בטרור” ומתמונת העולם הקוטבית שהיא מייצרת, נוצרים גם זהויות ודימויים תקשורתיים המזינים אותה. כאשר אתה חי במזרח התיכון, אינך יכול להתחמק מן הדימוי המודבק לך על-ידי התקשורת המערבית. יוצרי המשחקים בארצות ערב מנסים להשיב לעצמם את האחריות ליצירת הדימוי שלהם שעוות, לתפישתם, בתקשורת המערבית. הם מנסים לספר את הסיפור שמאחורי הסכסוך עם ישראל, ולכוון את הצעירים המשחקים במשחקי מחשב לכינון הידע שלהם על העולם.

גלית אילת

אייל דנון