מעל ומעבר לקשת

הטריטוריה של התערוכה "מעל ומעבר לקשת" היא קווי התפר הגסים שבין החזית הכוזבת – בדיית תדמית מרוקנת ממהות – לבין התוכן שעליו היא מכסה. בפער שבין המובטח, המשווק והנצרך לבין הקיים באמת שוכנת הטראומה. פער זה הוא מרחב הפעולה של האמנים בתערוכה: הפער בין הרצוי למצוי, בין המובטח למופר, בין איווי לאכזבה. יש בין האמנים הממפים ומסמנים אותו, חושפים את הצלקת שבבסיסו. אחרים הופכים אותו למגרש המשחקים הפרטי שלהם, בונים זהויות חדשות ומשובטות מחיבורים בלתי אפשריים של רקמה פגומה, מגוללים אנטי-מעשיוֹת חדשות, אישיות במפגיע. הם מתחקים אחר הפער שבין הזהות האישית לבין זו שמכתיבות לנו מערכות שליטוֹת.

היה היה פעם

התערוכה בנויה כסיפור מעשייה המזמין את המבקרים לצעוד על שביל מתפתל ולפגוש דמויות ואלמנטים אל-טבעיים שונים, ובמרכזה ניצב הקשר בין כוחות הניאוליברליזם למבנה סיפורי המעשייה: מסורת עתיקה, אשר הכוח הדומיננטי בעולם רותם לצרכיו ומרוקן אותה מתוכן.

המעשייה מתאימה לאריזה ושיווק של תפישות הניאוליברליזם כמו כפפה ליד. זאת, בזכות מבנה העלילה הבסיסי, המציג אדם מן השורה שבכוחו לקחת את גורלו בידיו ולעצב את עתידו. כוחן של המעשיות נעוץ ביסודות המשותפים לו ולכוחה של האמונה בדתות, נסים, כתות, לאומים ורעיונות בדבר דמוקרטיות חופשיות, ואחת היא עד כמה קלושה אחיזתם במציאות. יסודו של כוח זה בצורך האנושי בתנועה מתמדת אל סיפוק, שליטה והארה. המעשיות עומדות על האפשרות של כל אדם לשנות את סביבתו, את עצמו ואת חייו, אלא שבמסגרתן נעשה הדבר באמצעות אלמנטים אל-טבעיים, חיצוניים: טכנולוגיה, חיה פלאית, חפצים או אנשים בעלי כוחות קסומים. המבנה ההיברידי של המעשייה, זה המאפשר לה להסתגל ולהתאים לזמנים ולמקומות שונים, תואם את אופיו הגמיש של הניאוליברליזם.

התכונה האוטופית של המעשייה מועתקת מהטריטוריה של "היה היה פעם" ומודבקת ב"כאן ובעכשיו" כדי ליצור אמונה בשינוי פלאי שיכול להתחולל בחייו של כל אחד מאיתנו. אלא שאוטופיה כזו היא בדיון מוחלט: רעיון שאנו מטפחים מילדות עד בגרות בשאיפה להתעלות על עובדת היותנו בני תמותה.

קץ ההיסטוריה כפתיח

נפילתה של חומת ברלין ב-9 בנובמבר 1989 היתה אמורה לשנות הכול. מקץ 28 שנות קיומה, 155 הקילומטרים שלאורכם נמתחה, ואשר פיצלו את ברלין, גרמניה ואת העולם לשני גושים, לא היו עוד מחסום להמונים אשר פרצו וריסקו אותה. הסמל המשמעותי ביותר של המלחמה הקרה התנפץ בן לילה לשברי בטון אשר נלקחו כ״מזכרות״. באותה שנה פרסם פרנסיס פוקויאמה את מאמרו ״קץ ההיסטוריה?״,[1] ובו טען כי עתה, לאחר שלא נותר מי שיקרא תיגר על רעיונותיה של הדמוקרטיה הליברלית, זהו הדגם השלטוני שיאמץ העולם כולו. מאמרו השנוי במחלוקת הפך לאחד מסמלי התקופה ולאחד ממבשרי רעיון הגלובליזציה. פוקויאמה מצייר את הדמוקרטיה הליברלית כסופו של התהליך האבולוציוני; מעתה ואילך, טען, זו רק שאלה של זמן עד שהרציונליות של המין האנושי תביא לשלום עולמי המתבסס על אינטרסים כלכליים.[2]

לפי תפישה זו של הדמוקרטיה הליברלית כמשטר האידאלי, כ״נקודת הסיום של ההתפתחות האידיאולוגית האנושית״,[3] החיבור בין דמוקרטיה לבין שוק חופשי הוא העיקרון המנחה והמוביל לגאולה גלובלית בדמות הניאוליברליזם.[4]

הניאוליברליזם חומק מהגדרה ברורה. מחד גיסא, מדובר במדיניות כלכלית-פוליטית, אידיאולוגיה של העדפת תאגידים, הפרטה של מפעלות ציבוריים וצמצום כוחה של המדינה. מאידך גיסא, ניאוליברליזם היא שלטוניות (govermentality), כלומר, הדרך שבה סובייקטים מתייחסים לאוסף הטכניקות, פרקטיקות הפעולה וההצדקות אשר משמשות לשלוט בהם ואשר הם משתמשים בהן כדי לשלוט בעצמם. ממשל ניאוליברלי קושר את רווחת האוכלוסייה באופן הדוק ליכולתם של אנשים לחיות את חייהם על פי עקרונות השוק ולראות את עצמם כיחידות יוצרות, מוֹכְרות ומייעלות.

אלא שניאוליברליזם אינו רק אידיאולוגיה כלכלית פונדמנטליסטית פסאודו-מדעית. הוא מבנה רגשי: מערך של משמעויות וערכים שאנו חיים ומרגישים באופן פעיל. הוא קשיח, כפי שמרמזת המלה "מבנה", ועם זאת פועל בחלקים העדינים והמוחשיים-פחות של חיי היומיום. ניאוליברליזם כמבנה רגשי אינו רק אידיאולוגיה, נקודת מבט כלכלית או רציונליות, אלא חיבור של השלוש.

התרבות הניאוליברלית מגיחה כמבנה רגשי עם סופה של המלחמה הקרה. עם התפרקות הגוש הקומוניסטי והתפוררות ה"אחר" הדומיננטי של התרבות המערבית, דבר אינו יכול לעצור עוד את התפשטות הקפיטליזם. נצחון המערב מעודד כוחות ניאוליברליים לא רק להאיץ סדר יום רדיקלי של הפרטה, הסרת פיקוח ציבורי והעדפת תאגידים, אלא גם לקדם שינוי במישור החוויה החברתית, ההשפעה, המשמעויות והערכים.

ממלכת החירות

דרך חשיבה המבקשת לעצמה דומיננטיות זקוקה, כמובן, למנגנון מושגי אשר יפנה ליצרים ולאינטואיציות, לרצונות ולערכים. היא זקוקה למנגנון אשר יוטמע בנו במידה כזו שייראה לנו טבעי. מנגנון שלא נטיל בו עוד ספק. מנגנון השכנוע והפיתוי של הניאוליברליזם הוא רעיון החירות – זו שעליה איימו במהלך רוב המאה העשרים דיקטטורות פשיסטיות, קומוניסטיות ואחרות. זו שאותה סיכנו דפוסי הפעולה אשר ביכרו את השיפוט הקולקטיבי על פני זכותו של הפרט לבחירה אישית. ההיסטוריה הניאוליברלית מלמדת כי כל האמצעים להשגת ה״חירות״ הזו כשרים, ובכלל זה איום, הפעלת כוח בלתי מידתית וטקטיקות של טרור.

מקומה של החירות כזכות חוקתית שני למקומה כאסטרטגיית שלטון וכאמצעי שליטה. אם נבחן את מושג החירות דרך הפריזמה של חוקי השוק, נמצא כי הוא סך כל הבחירות הצרכניות וסגנון החיים הנרכשים עם השגת העזרים הנכונים. אנו נשלטים על ידי החירות. אנו מחונכים, מעודדים ונרדפים לעשות שימוש באוטונומיה שלנו בדרך הקושרת ומחייבת אותנו לשוק החופשי. הזכות לחירות היא האחריות האישית והבלעדית לחיים, ואמונה כי אין אנו זכאים לסיוע מאת מבנה חברתי גדול מאיתנו.[5]

רעיון החירות מוגבל להגנה על יוזמה חופשית. כלומר, החירות במלואה היא נחלתם של אלה שהכנסתם ובטחונם אינם דורשים חיזוק. חירות מעטה בלבד נותרת לאלה המבקשים – לשווא – לעשות שימוש בזכויותיהם הדמוקרטיות כדי להגן על עצמם מפני כוחם של בעלי הרכוש. הניאוליברליזם מקדם במרץ רעיונות של דמוקרטיה כתיאוריה כלכלית, שלפיהם להיות אזרח פירושו להיות לקוח של שירותי המדינה. הכלכלה והקיום האנושי מוזגו יחד כדרגה הגבוה ביותר של האבולוציה האנושית.

מושג ה״חירות״ מהולל ומודגש כסגולה שאין נעלה ממנה, אך ההגדרה מקודדת ונערכת מחדש. כעת, מטרתו העיקרית של החופש היא לספק תמריץ והזדמנות לשימוש מירבי בידע שאדם יכול לצבור. על פי המסורת הנסתרת של היזמות העצמית, כל הגבלה היא בגדר כפייה ורוע. אלא שבחברה ניאוליברלית, רעיון החירות עצמו מוגבל: הידע מוגבל לשימוש בתוך מגרש המשחקים החברתי, בעוד שבידע על אודות מגרש המשחקים הזה אין לעשות שימוש. בדיקה עצמית שעניינה הקבלה הפסיבית של ידע מקומי וחלקי מובילה למחשבה על האופנים שבהם כוחות השוק עצמם מייצרים ידע החוסם מערכי ידע אחרים. הניאוליברליזם אינו מעודד מטא-חשיבה על עקרונותיו וחוקיו. דבר כזה, הוא טוען, שוכן מעבר לגבולות תפישתנו. השוק בעצמו הוא מעבד המידע העליון, וההתנגדות לו עקרה מיסודה.

כדי להפיץ, לזרוע ולהטמיע מנגנון זה נדרשת עטיפה נוצצת ומבטיחה. כדי להתמסר למבנה הרגשי הניאוליברלי אנו זקוקים לאמצעי מוכר שיאשרר את הסדר ההייררכי הקיים, ולצד זאת יעמיד חזות של אופק שאליו נוכל להתקדם. כאן נכנסים לתמונה סינדרלה, הברווזון המכוער וכיפה אדומה.

מבנה המעשייה

ההיסטוריה של סיפור המעשייה עתיקה כהיסטוריה של השפה עצמה. מאז החל האדם לדבר החלה מסורת סיפורית שתכליתה לסייע לנו להסתגל לעולם ולשרוד בו – להסכין לטיבו השרירותי של הקיום, להסביר את מה שאין להסביר. חוקר המעשיות ג׳ק זייפס מתאר את המעשייה כ״חפץ תרבותי פוליגנטי אשר הופץ ברחבי העולם על ידי מגע אנושי וטכנולוגיה, והומצא כדי לחולל תקשורת אפקטיבית.״[6]

למעשייה כוח כביר; הביטוי "היה היה פעם" מכוון אותנו לשמיעה ולקריאה שתכליתן לחקוק בדעתנו את המטאפורות שנוכל לשכפל הלאה, לפי צורכי חיינו ותקופתנו. עלילותיהן של מעשיות חדשות נוצרות על ידי צירוף מחדש של אלמנטים קיימים או השתלת רצף נושאים מסיפור אחד בעלילתו של אחר. כשרונו של המספר מופגן ביכולתו להפיק את המירב מן הנושאים שבחר לסדר מחדש, ואילו התימות הן לרוב קונבנציונליות ונובעות מרפרטואר קבוע של מוטיבים. המעשייה היא מעין מם,[7] והיא משתנה ממספר סיפורים אחד למשנהו, ממשיכה להתפתח, להשתנות ולזכות לתפוצה מתמשכת.

מבנה המעשייה חשוב יותר מגיבורה, והוא המאפשר לה להתקבע בזכרוננו האישי והקולקטיבי. הדימוי המרכזי של המעשייה אינו דמות הגיבור, אלא הדרך שהוא עובר. חשיבותה של הזהות הייחודית קטנה, וגיבורי המעשייה יכולים להיות מוצגים לפי מרכיב זהות יחיד, כגון מקומם בסדר המשפחתי (בן או בת, בכור או צעיר) או מעמדם (מלך, טוחן). במקרים רבים גם שמם אינו חשוב ואף אינו מאוזכר.

מנגנוני הפצתה של המעשייה הקלאסית השתכללו לאורך השנים ועם ההתפתחויות הטכנולוגיות. מסיפורים שנישאו מפה לאוזן ומדור לדור, ובהם היה למספר תפקיד מפתח פרפורמטיבי, הן לוקטו באסופות, הודפסו והופצו במיליוני עותקים, הוקרנו על מסכי קולנוע ושודרו בטלוויזיה. ואולם, ככל שדרכי ההפצה השתכללו, המעשיות עצמן אולפו, עוקרו ועברו תהליך של טיהור כדי שיוכלו לאשרר מבני כוח. הסוף הטוב החליף את הסוף הטרגי, ואת הפרטים שהיה המספר משלים מדמיונו למען קהלו הספציפי החליפו הפרטים המהונדסים והמשוכפלים של גרסאות דיסני.

מערכת הקיום המערבית, המבוססת על עקרונות השוק, מדרבנת אותנו לנסות להפוך את חיינו לסיפור מעשייה, ולהמציא את החיים מחדש באמצעותו. אלא שככל גיבורי המעשייה, במערכת זו אין משמעות לזהותנו הייחודית. את העובדה הזו מטשטשות הסיסמאות המעלות על נס חופש, אינדבידואליזם ויזמות. העיקרון הבסיסי של הטרנספורמציה המופלאה, הניצב ביסודו של כל סיפור מעשייה, אינו רק המפתח להבין את כוח ההתמדה של המעשיות המלוות אותנו לאורך השנים, אלא גם מפתח להבנת המשיכה של הכוחות ההגמוניים למבנה המעשיות – וכן להבנת האופן שבו אומץ מבנה זה באופן חסר רסן בד בבד עם הפצת הרעיונות בעניין ״סדר עולמי חדש״ ו״גלובליזציה״ .

מנגנון ההטמעה של הניאוליברליזם עושה שימוש בגרעין האוטופי של המעשייה, ומייצר אלטרנטיבות אוטופיות או דיסטופיות לעולם העכשווי. הוא מבטיח הרמוניה בעולם משתנה, תזזיתי ורדוף מלחמות, ועושה זאת כדי לייצר רווח. סינדרלה נעשית לנסיכה שהיתה צפונה בה מלכתחילה, ג׳ק הורג את הענק, אלדין נישא לבת המלך; כולם עושים זאת בעזרת כוח חיצוני. השיטה עצמה אינה משתנה. בסוף הטוב, הגיבור רק משנה את מיקומו ואת מעמדו בסדר הקיים, במעבר לקַסְטה אחרת.

אין קו לאופק

התשוקה אל האופק, מקום המפגש הדמיוני בין שמים וארץ, הוא דימוי המפגש בין ההיסטוריה לעתיד. מבחינתה של התרבות המערבית במאה העשרים, האופק הוא נצחון הדמוקרטיה, שעקרונותיה הם חלק מן הטבע האנושי. אופק זה והתשוקה אליו הניעו רבים מן המאבקים והמלחמות של המאה. לקראת סופה, עם נפילתה של חומת ברלין ב-1989, נדמה היה שהאופק נפרץ. מה השלכותיה של ״פריצה״ זו אל מעבר לקו האופק? לאן תופנה התשוקה? הגאולה המוגשמת היא הרי אזור בעייתי; לא יכולה להיות ״אוטופיה עכשיו״.

התשוקה היא ריקה. היא חוויה של חוסר. תוכנה שלילי, נעדר, ויסודה החיובי צפון בכך שהיא מניעה אותנו לפעולה. חוסר זה הוא המניע. הוא מכונן את המודעות השואפת אל מה שנמצא מעבר להישג יד מעצם הגדרתו. אין זו שאיפה אל הקיים, אלא אל מה שאינו קיים – אל האופק. מן ההנחה כי הדמוקרטיה הליברלית היא-היא האופק משתמע כי כאשר זו תושג באופן אוניברסלי, ההיסטוריה עצמה תתמוטט לכדי קיום שכולנו שווים בו, ולהוויה אנושית של סיפוק מתמשך. האופק מוחלף במעין מצב היקפי שאין עוד אפשרות להתקדם בו, שלא ניתן לפרוץ ושאין כל משמעות של ממש לתנועה בו.

אך האם באמת הגיעה ההיסטוריה אל קצה? נדמה כי האפקט העיקרי של פריצה זו אל האופק הוא רק פגיעה חריפה ביכולת לדמיין חלופות לשיטה הנוכחית. מאז נפילת החומה ספג העולם את משבר הדוט-קום, את הפיגוע במרכז הסחר העולמי ב-2001 ואת קריסת השווקים של 2008 – ובכל זאת אנו נתלים בעקרונות הניאוליברליזם. עד כדי כך טבעית נעשתה השיטה בעינינו, שהחלה לתפקד כפטיש זהב ("כשיש לך רק פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמרים"). איננו מצליחים להעלות על הדעת כלי אחר או גישה אחרת, שיוכלו להחליף אסטרטגיות אשר נוסו ונכשלו.

שלום עולמי המבוסס על אינטרסים כלכליים לא הגיע. מזרח תיכון חדש לא תפס את מקומו של הישן. הפערים בחלוקת המשאבים הגלובליים החריפו לאין שיעור. המכונה הניאוליברלית כושלת בכל מקום שבו היא מיושמת, ובכל זאת היא נראית טבעית וחסרת תחליף. היא משווקת באריזה נוצצת, ברשת של מראות כוזבות, בסימולציות של חיים העוטות שמות מפתים ומטעים דוגמת "השוק החופשי", ״צמיחה״ ו״גלובליזציה״. כל אלה מכוננים ומבצרים אמונה עיוורת ונואשת במערכת שמבוססת על קידום אינטרסים של שכבה דקה באמצעות העברת אשראי מהריבון לשליטתם של תאגידים עסקיים.

סוף פתוח

אנו זקוקים לאופק שאליו נוכל לנוע, ולכן עלינו לשאול את עצמנו כיצד ניתן לחתור תחת הכוח שמבטל את האופק ומחליף אותו בחוויית צריכה. אין די בחשיפתן של המניפולציות; יש להבין גם כיצד אנשים ממעמדות שונים ואמונות שונות יכולות לפעול יחדיו ליצירת מנהגים וקודים חברתיים שבכוחם לעורר תחושה של זהות ולכידות.

במלים אחרות, עלינו להבין כיצד לרתום שוב את כוחה של מסורת המעשייה – שהיתה לכלי להשגת מטרותיהם האידיאולוגיות של כוחות השוק – ולהשתמש בו כדי להעניק משמעות לקיום.

החזרה אל המעשייה היא מקור של תקווה: התקווה שחסרי אונים יכולים להתגבר על מכשולים, לנצח מכשפות, להערים על ענקים.

יש להשיב למאזינים את הכוח לעצב מחדש את הסיפור, להגיב אליו, לשנות אותו. יש להשיב להם את הכוח ליצור את המעשייה יחד עם מספרי הסיפורים.

שימוש כזה במעשייה הוא בגדר התנגדות. הוא אינו נכנע למשמעת המוכתבת מלמעלה, וגובר בסופו של דבר על השימוש בה ככלי מקהה ומדכא סקרנות. מספר הסיפורים הדרוש לזמנים אלה הוא שחקן, סוכן ומתרגם אשר מחלץ ומארגן מחדש אלמנטים של סיפורי מעשיות מתוך המערכת הקפיטליסטית – ורותם אותם נגד הקפיטליזם עצמו. הוא מחליף, מעדכן ומשנה ככל העולה על רוחו, ומתנגד לשימוש ההגמוני שעושים כוחות השוק או המדינה ביסודות המעשייה כדי לעוות את מנגנוני התשוקה ולשמר מבני כוח ותיקים באמצעות טכנולוגיות חדישות. למספר של העכשווי נדרשים חזון ודמיון, יכולת להטיל ספק ומחויבות לעיסוק מתמשך במסורת התרבותית.

עלינו לשוב ולתבוע לעצמנו את היכולת לספר מעשיות פנטסטיות, תמימות ויחידניות, אשר ישוכפלו, יתפתחו וישתנו בכל אחד מגלגוליו של הסיפור.

סיפורי המעשייה מסייעים לכינון הנראטיב של העצמי. הם שאורגים את חוטי היחסים שלנו ועושים את החיים לחברתיים. על המעשיות העכשוויות לעסוק במה שנמצא מעבר לידוע לנו; אל להן להגביל את עצמן אל המגרש המוכתב לנו בשם מושג החירות הקפיטליסטי. רק היציאה הרדיקלית אל מחוץ לגבולות המגרש יכולה לאפשר שינויים חמורים. ניאוליברליזם הוא הכוח המהפכני הדומיננטי של שלושת העשורים האחרונים. הוא כוח שמשרת את עצמו בלבד, אך גם הוא לא יוכל להתגונן מכך שבכל אחד מאיתנו יש מספר סיפורים, וכל לב הוא תא מהפכני.

רן קסמי-אילן

[1] פוקויאמה פרסם את המאמר בכתב העת "The Natioanl Interset בקיץ 1989". ב-1992 הרחיב את הרעיון בספרו ״קץ ההיסטוריה והאדם האחרון״. הוא שותף להנחת היסוד של הגל, ולפיה יש להיסטוריה יש כיוון, והיא פונה אל הקִדמה. החירות שמציעה הדמוקרטיה הליברלית, המפציעה עם המהפכה הצרפתית, היא לדעת פוקויאמה הדפוס שלפיו יתיישר העולם כולו.

[2] תרגום מקומי של רעיונותיו של פוקויאמה ניתן למצוא במשנתו של שמעון פרס על ״מזרח תיכון חדש".

[3] פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". מאנגלית: נדיבה פלוטקין (תל אביב: אור עם), עמ’ 9.

[4] הכוחות שהביאו את הניאוליברליזם למעמדו ההגמוני החלו בפעולתם זמן רב לפני נפילת חומת ברלין. שחיקתה של מדינת הרווחה הקיינסיאנית, התקדמות טכנולוגית ופועלם של אנשי אסכולת שיקגו היו כולם שלבים בדרך, אך סופה של המלחמה הקרה הוא שהניח לאפשרויות צבירת ההון להיעשות רב-לאומיות, על-לאומיות ופוסט-לאומיות.

[5] חירות זו אינה תקפה רק לבני אדם. בשנים האחרונות אנו רואים הכרה חוקית בזכאותם של תאגידים לחירויות הנגזרות מזכויות הפרט. הכרה זו מקנה תו אירוני מיוחד לדבריו של ג׳ון ד. רוקפלר החקוקים בקומת הכניסה למרכז רוקפלר בניו יורק, ״אני מעמיד את ערכו של האינדיווידואל מעל הכול״. ישנן סתירות חריפות בין הרטוריקה הניאוליברלית לבין הפרקטיקה שלה. מערכת זו מעדיפה יזמות פרטית ובעלות על פני תכנון ושליטה, המותקפים שוב ושוב כשוללי חירות. חברה הבנויה על יסודות המגבילים בעלות ומייצרים רגולציה המווסתת את הרווח והחוב נתפשת כחברה דכאנית, שאינה רשאית להיקרא חופשית. חירות שנוצרת כתוצאה מרגולציה מוקעת כעבדות.

[6] Jack Zipes, Why Fairy Tales Stick: The Evolution and Relevance of a Genre (New York: Routledge, 2006), p. 14.

[7] את המונח "מם" (meme) טבע בשנות השבעים האתולוג והביולוג ריצ’רד דוקינס, והוא מציין יחידה אבולוציונית תרבותית המשכפלת את עצמה. הממים הם ציוויים התנהגותיים המאוכסנות במוחנו ובמאגרי מידע אחרים, ומועברים באמצעות חיקוי ושכפול. תפקודם דומה לזה של גנים המקודדים במולקולות די.אן.איי. ממים אינטרנטיים הם דוגמה לסוג כזה של שכפול ויראלי של טקסט ודימויים.