מכניקה עדינה

התערוכה "מכניקה עדינה" היא נקודת פתיחה לתהליך ארוך טווח, שעיקרו עיסוק מתמשך בפרקטיקות ובגישות שונות כלפי השימוש בטכנולוגיה באמנות. היא מציינת גם את הקמתה של קבוצת אמנים שתפעל במסגרת יצירתית ומחקרית במעבדת ה-FabLab, ותשאף לקיים תהליכי חשיבה ויצירה אמנותיים-ביקורתיים כלפי הטכנולוגיה. האמנים המשתתפים בתערוכה הוזמנו לפעול כקבוצה מתוך שאיפה להעמיק בשאלות ובנושאים הקשורים לנקודת החיבור בין שלושה תחומים – אמנות, חברה וטכנולוגיה – ובכך לאפשר שיח ביקורתי-אזרחי על הטכנולוגיה ועל השפעותיה מבעד לפריזמה של האמנות.

העבודות המוצגות בתערוכה חושפות את הגישות השונות המאפיינות כיום את חברי הקבוצה. הן מציגות את נקודות הפתיחה השונות לתהליכים שאנו מקווים שיתרחשו במסגרת הקבוצה, ולצד זאת משרטטות את קווי המתאר ליחסי אמנות–מכונה:

תנועה > למכונות יש תנועה. זה אולי המאפיין הבולט ביותר שלהן. לפעמים הן יכולות לזוז במרחב, אבל יותר מזה, משהו זז בתוכן – גלגלי שיניים, גומיות, מתגים. תנועה מתקיימת בתוך גוף המכונה גם אם איננו רואים אותה. תנועת המכונה תמיד זרה לעולם. היא אינה תנועת גוף חי ואינה תנועת הטבע. זוהי תנועה מהונדסת, תנועה שאורגנה בידי האדם, גם אם רק מעטים יודעים להסביר כיצד. זו תנועה שעל-פי רוב מייצרת אפשרות או יכולת בעולם: האפשרות לנוע ממקום למקום, לבנות ולהרוס, לשמר חיים או לחסלם. לצד זאת היא מייצרת גם מובן לעולם, יחסים בין אדם לעולם ובין אדם לאדם, ובזה קסמה.

פיתוי > פיתוי המכונה קשה מנשוא לאדם. זו ההבטחה להתקרב לשמש, לחיות לנצח.

קול > קולה של המכונה הוא תוצר לוואי של פעולתה ותנועתה. גם הקול הזה כבר התבסס והיה למסורת. צליל הנקישה מלווה גם את הצילום במכשיר הסלולרי, וכלי רכב בלא רעש מנוע חשוד ומשונה בעינינו. רחש המכונה הוא שפה.

פוטוריזם > הפוטוריזם החדש אינו מסתפק בתיאור של החיים העכשוויים ושל העתיד המדומיין והאוטופי; הוא משתמש ברכיבים וברעיונות טכנולוגיים כחלק מן הכלים והחומרים הפיזיים של היצירה עצמה, ומשעבד אותם לבחינת הקצוות והאפשרויות הדיסטופיות.

קוד > לכל מכונה יש קוד פעולה הטבוע בה. במכונה פשוטה, הקוד הוא כוריאוגרפיית התנועה האפשרית; במכונה המורכבת הוא הרובד הדיגיטלי הנפרש בפנים, לאורך בשר המכונה ועור המכונה. הקוד הזה יכול גם להשתבש – להשתנות, להיקרע, להתערבב. המכונה ה"יוצאת משליטה" יוצאת משליטת הקוד. היא משתחררת מן המגבלות הלא-טבעיות של המנגנון ומתקרבת לטבע היסודי של החומר. ה"קוד" משמש גם מטאפורה לפעולתן של מערכות אחרות, לאו דווקא של מכונות. מערכות חברתיות או פוליטיות, לדוגמה, פועלות על-פי קוד הפעלה מסוים. האם הציונות היא הקוד של החברה הישראלית?

היקסמות > הקושי להבין את הטכנולוגיה, ולצדו המובן שהמכונה מחוללת בעולם, יוצר היקסמות. הטכנולוגיה והמכונה הן יצירות שמימיות – לפחות עד למכונה החדשה הבאה.

פוליטיקה > הדימוי הטכנולוגי מוחק את היחס הפוליטי, ומזמן תחתיו אוטופיה או דיסטופיה עתידניות, ובמרכזן אדם מול מכונה. האדם המדומיין הזה נתון בקרב המאסף מול המכונה; אין לו עוד פנאי לסכסוכים לאומיים. עתיד כזה אינו מן העולם הזה.

ישראל > סטרט-אפ ניישן, המוח היהודי, חשיבה מחוץ לקופסה. אלה רק כמה מן התארים והכותרות שהחברה הישראלית אוהבת להתהדר בהם בכל הקשור ליכולותיה הטכנולוגיות. עוד סיפור מן הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר על עצמנו. למעשה, תחום הייצוא מספר אחת של ישראל הוא סיפורים. נראטיבים. הטכנולוגיה היא סיפור נהדר משום שהיא מייצרת את האשליה של ניתוק גיאוגרפי, פוליטי, תרבותי. טכנולוגיות עכשוויות של מציאות מדומה מאפשרות ניתוק כזה. לצדו הן מאפשרות את אשליית החיבור לגיאוגרפיות אחרות השוכנות הרחק מכאן, מערבה מכאן. הטכנולוגיה מחוברת למפעל הישראלי של כיבוש ונישול לא רק משום שהיא מאפשרת את העליונות הצבאית והכלכלית, אלא בעיקר כי היא מאפשרת לנו לספר לעצמנו עוד סיפורים מנותקים מן ההקשר ומן המציאות.

מעבדה > האמנות היא מעבדה ביקורתית לטכנולוגיה. האמן מדען.

מכונה > מהמכשיר הפשוט, דרך הרובוט ועד הרשת. המכונה נוצרה כאמצעי וכאקסטנציה בידי האדם ולמענו. אלא שגורל המכונה חורג מזה שייעד לה האדם.

טכנולוגיה > הטכנולוגיה היא תנועה של התפשטות והכפלה אינסופיות. היא נוכחת כקדמה גם אם וכאשר תוצאותיה הרסניות. כשהיא הולכת יד ביד עם מגמות המזעור והמרחב הדיגיטלי, היא מתרחבת לממדים חדשים ובלתי נגמרים. היות והקִדמה היא פיזית וחומרית, היא משאירה אחריה שובל של שרידי מכונות – המכונות שהופכות בכל רגע לפסולת לנוכח "החדש והטוב". אין לטכנולוגיה תנועה אחרת מאשר ההתעצמות וההגברה; תנועה אחרת תתאפשר רק ברגע עתידי של השמדת וחיסול העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.

אדמכונה > האדם הבא.

חדשנות > חדשנות וטכנולוגיה כרוכות זו בזו, אך לא כל התפתחות טכנולוגית היא חדשנות. יתרה מכך, אנחנו נוטים לייחס לטכנולוגיה את הפוטנציאל ליצירת שינויים תרבותיים וחברתיים – מהפכות, אפילו – אף שיכולתה לעשות זאת תלויה באופן שבו היא נתפשת על-ידי החברה, כמו גם ביכולתה לשכנע מספר גדול מספיק של אנשים להשתמש בה. כך או כך, השאלה המרכזית לגבי הפוטנציאל המהפכני של הטכנולוגיה אינה נוגעת לשימוש שנעשה בה, אלא לזהותו של מי ששולט בה. כדי להבין אם טכנולוגיה יכולה ליצור חדשנות אנחנו צריכים ללכת מעבר לשאלות המוכרות של ״איך זה עובד?״ או ״מה זה עושה?״ ולהתחיל לשאול ״של מי זה?״ או ״את מי זה משרת?״.

במסגרת התערוכה יתקיימו סדנאות והרצאות של האמנים ושל מומחים כחלק מתהליך בחינת היחסים השונים הנרקמים בין האמנות לטכנולוגיה. מפגשים אלה יהיו פתוחים לקהל. פרטים באתר המרכז לאמנות דיגיטלית ובפרסומים.

אייל דנון, אודי אדלמן