לאן?

הנרטיב שזכה לבסוף בבכורה מבחינה אידיאולוגית היה של הזרם המזרח-אירופי בתנועה הציונית, שלפיו הפתרון שיציל את היהודים מגורלם כמיעוט בסביבה עוינת הוא ריכוזם במולדתם ההיסטורית, שבה ייהנו מרוב ומריבונות. יתרה מזאת, השבת היהודים למולדתם וקיבוצם בטריטוריה אחת ולא אחרת נתפסו כדרך להשבתם אל ההיסטוריה, להפיכתם לעם מודרני השולט בגורלו. אידיאולוגיה זו התעצבה בהשראת הדגם הרווח של הלאומיות המערב-אירופית, ועל כן אימצה בין היתר את המרכיבים האתנוצנטריים שקיבעו והגדירו את מקומם ואת מהותם של היהודים בתפיסה האירופית, תפיסה שיש לה שורשים דתיים-נוצריים ואף אנטישמיים. הציונות, כתנועה לאומית שנולדה באירופה, אימצה במידה רבה את העמדה התיאולוגית הנוצרית לגבי מצב היהודים ואת הרעיון בדבר חזרתם למולדתם כמבשרת הגאולה. כך נוצר פרדוקס שחייב להתיק את היהודים מאירופה ומהציביליזציה המערבית כדי שיוכלו להתקבל אליה סוף סוף.

המהלך ההיסטורי של המאבק לאמנציפציה באירופה, הפוגרומים הגדולים ולבסוף השואה הבטיחו את עליונותה של המסקנה הציונית-לאומית, שהקמת מדינת לאום בעלת כוח צבאי וריבונות שיהודי העולם יתרכזו בה – כלומר חיסול הגולה והפיכתה למקור של בושה – היא הפתרון היחיד שיבטיח את המשך קיומו של העם היהודי.

עם זאת, באותן שנים עלו מגוון הצעות לפתרון "השאלה היהודית", בתוך התנועה הציונית או לצדהּ. חלקן היו ניסיונות לפתרון טריטוריאלי מחוץ לפלשתינה, שנבעו מחוסר אמונה באפשרות להקים בה מדינה יהודית או מהבנה כי קיום יהודי במרחב הזה לא יזכה לשלווה ולביטחון הרצויים; חלקם הציעו לייסד מרכזים יהודיים בתוך מדינות קיימות. זרמים ופרטים שונים בחנו אתרים באפריקה, באלסקה, בדרום אמריקה, באוסטרליה ועוד. אליהו בנימיני סוקר בספרו "מדינות ליהודים"(1990) יותר משלושים הצעות היסטוריות לפתרון טריטוריאלי. חלקן התקיימו בדמיונם של אחדים בלבד וחלקן קודמו ונחשבו לרגעים אחדים כדרך אפשרית לקיום יהודי במרחבים חדשים. פתרונות אלה לא היו שיגיונות שוליים, וכמה אישים מרכזיים מתוככי התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ אף תמכו בהם. המקרה הידוע ביותר הוא הדרמה שהתחוללה בקונגרס הציוני השישי (1903) בזמן הדיון בתוכנית אוגנדה, שהרצל הציג אותה ורוב של 295 צירים מתוך 600 תמכו בה. מקרה אחר הוא למשל התמיכה המפתיעה של אליעזר בן-יהודה באפשרות לטריטוריה יהודית שאיננה פלשתינה. יתרה מזאת, המחשבה על פתרון טריטוריאלי כזה או אחר בדרך כלל לא הוציאה מכלל אפשרות חלופה טריטוריאלית אחרת ומקבילה או המשך קיום יהודי כקהילה וכתרבות במדינות אחרות. במובן זה, היא לא נידונה כפתרון יחיד ומוחלט אלא כצורה של קיום בעבור יהודים שאינם מוצאים את מקומם, ושאמורה להתגשם לצד אפשרויות אחרות. כמעט מיותר לציין שעם ניצחון הזרם שדרש את פלשתינה ומיד לאחר הקמת מדינת ישראל נדחקו זרמים אלה לשוליים עד שנעלמו כליל, אך זיכרון האפשרויות הללו וההיסטוריה שלהן נשכחה והושכחה כמעט לגמרי במסגרת ההגנה והתיקוף של הפתרון הארץ-ישראלי כפתרון אחד ויחיד.

על רקע זה, עם הבחירה במדינת לאום אחת, ניתן למשל לראות באור אחר את חששה הנוכחי של מדינת ישראל מיכולת גרעינית איראנית. כדי להבין את ההתנגדות הגורפת לאיראן גרעינית ואת הנכונות, המוצהרת לפחות, ליטול סיכונים כבירים על מנת לסכל אפשרות זו, אין די בבחינת האיום במונחים צבאיים וממשליים. נדמה שגרעין איראני מאיים על ישראל כיוון שהוא שומט את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי של הציונות בדבר יצירת מקלט בטוח ובלעדי ליהודי העולם. ישראל המתקיימת תחת איום גרעיני כבר לא תוכל לעמוד ביומרה זו. כך מאבדת הציונות הלאומית את מעמד הבכורה, והנרטיב שניצח בוויכוח ההיסטורי נדרש לעיון מחודש.

תובנה זו דורשת להעמיד שוב לדיון את שאלת עתידו של העם היהודי: האם הקיום היהודי בתפוצות, אשר נשלל והוצג כמסוכן ורופס, הופך כיום לאופציית הישרדות מתאימה יותר? האם ריכוז היהודים בטריטוריה אחת הוא אפשרות בטוחה או דווקא מסוכנת יותר בעולם של נשק להשמדה המונית? האם ישנן חלופות לקיום יהודי בטוח? לחלופין, האם אפשרויות אחרות לקיום יהודי בארץ ישראל יתבררו כעדיפות לא רק נוכח האיומים מבחוץ אלא גם נוכח התחזקות הזרמים הלאומניים והגזעניים בציונות הישראלית?

התערוכה לאן? היא החלק האחרון בפרויקט שנתי שהתקיים במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. זהו ניסיון לבחון מחדש זרמים אידיאולוגיים ואפשרויות פעולה שצמחו ונדחו במסגרת המהפכה היהודית המודרנית בכלל ובתנועה הציונית בפרט, ולהתמודד איתם תוך כדי התייחסות לקיום היהודי כיום ולבעיותיו. נקודת המוצא של הפרויקט והתערוכה היא דמיון מסוים בין שאלות הקיום היהודי העולות בימינו לבין השאלות שעלו מהמחצית השנייה של המאה התשעה-עשרה. בשתי התקופות אנו מזהים חרדה. בעבר נבעה תחושה זו מכישלון האמנציפציה, מפוגרומים ומדחייה שהובילו להגירה המונית, לצד תסיסה אדירה של רעיונות ותשובות יצירתיות וניסיוניות ל"שאלה היהודית". חרדה דומה מורגשת גם היום נוכח המבוי הסתום שאליו נקלעו הציונות בכלל והלאומיות הישראלית בפרט, הזרמים הלאומניים והגזעניים שהולכים ותופסים מקום מרכזי יותר בחברה שלנו ובידודה של ישראל בקהילה הבינלאומית, לצד שמירת האיום הקיומי התמידי כאמצעי היחיד לקיום הלכידות הלאומית.

דרך העבודות המוצגות בתערוכה והחומרים ההיסטוריים שנאספו לקראתה, אנו מציעים להעלות לדיון ציבורי מחודש את הזרמים והרעיונות שהושכחו, להביא למרכז הבמה את "מפסידי ההיסטוריה", ולחזור ולהציג את שאלת הקיום היהודי כבעיה אקטואלית שטרם נמצא לה פתרון.

אנחנו מבקשים לחזור לשאלה שהזרם המנצח בציונות מבקש להציג כעניין סגור וחתום. לפתוח אותה מחדש כשאלה אקטואלית, כמחשבה חיה על ההווה והעתיד היהודי, מחשבה שלא תרה בהכרח אחרי טריטוריה חלופית, שאין לה עניין בדרכון זר או ב"מולדת" אחרת; מחשבה שמבקשת להשתמש בדמיון כדי לעסוק בבלתי ניתן להכרעה בעניין היהודי, במקום של היהודי, ומבקשת להחזיר לדמיון את מקומו המרכזי בתהליכים אלה. הריבוי והאפשרות שלא להכריע הכרעה יחידה וברורה הם יסוד מרכזי באפשרות לדמיין מחדש ולהציע אפשרויות קיום אחרות ליהודים בעת הזאת.

במובן מסוים, מה שנמצא מעבר לכל דמיון היום הוא לא אפשרות קיומה של ישראל אחרת בטריטוריה אחרת, אלא קיומן של אפשרויות חיים "ישראליות" מרובות, של אפשרויות מחיה טריטוריאליות ולא-טריטוריאליות במקביל. דמיון כזה, גם אם הוא מבוסס על הצעות מתוככי התנועה הציונית, מאיים על הציונות ויכול בקלות יתרה להיקרא אנטי-ציוני או אפילו אנטישמי. במובן זה, קריאה פשוטה להחזרת הדמיון אל הציונות חורגת מעבר לגבולות המותר של ההוויה הציונית העכשווית והמצומצמת.

החזרה דרך השדה האמנותי לעניין היסטורי ולשאלות שהטרידו הוגים, סופרים ופוליטיקאים יהודים בראשית דרכה של הציונות מעלה יחס מורכב בין אמנות, דמיון ופוליטיקה. החומרים ההיסטוריים שנבחנו, תוך התבוננות מעמיקה בממד החזותי, חשפו עושר יוצא דופן של דימויים. מחוות פוטוגרפיות ועיצוביות, תעודות ואובייקטים נוצרו כמעטפת לאידיאולוגיה וכרכיב מרכזי המבנה זהות, במכלול הפרקטיקות שביקשו לבסס את האפשרויות הפנטסטיות כמציאות – אירועים רשמיים שהתקיימו ברוב רושם ותועדו כתמונות פגישת מחזור; מפות המבקשות לסמן תוואי טריטוריה; סמלי תנועה; דגלים; המנונים; אבני פינה; חותמות; פוסטרים; צילומי מתיישבים; פועלים ומשפחות המבקשים לקיים יישוב; סרטי תעמולה; מסמכי סקירה רשמיים; עיתונים; מכתבים אישיים; ועוד חומרים רבים אחרים.

עושר הדימויים ההיסטוריים מצביע גם על שכפול והדהוד בין תנועות שקידמו אפשרויות שונות, ובעיקר בין הציונות ובין האפשרויות שנדחו על ידיה. הדמיון בשפה הוויזואלית בולט במיוחד בצילומים ההיסטוריים. יחס זה למערך החזותי הציוני עורר את האמנים לתגובות מודעות או מובלעות ברבות מהעבודות שנוצרו במסגרת התערוכה. יצירת האמנות המתייחסת למערך כזה נבנית כהתנסות ביצירת מערכים דומים, כהמשך השרשור של הדימויים, אלא שהמשך זה כבר מתקיים מתוך עניין ייחודי בחזותי ובביקורת עליו. הדימויים הנוצרים באותם כלים ומחוות מתפקדים כסוכני זהות כפולים, מקיימים את הפרקטיקה אך בונים תכנים חלופיים, מתחרים ומערבלים. ההתייחסות לממד הוויזואלי של רבים מהזרמים והאידיאולוגיות ממקמת את העבודות בתערוכה בתוך שדה הסמלים והדימויים הקאנונים של ההיסטוריה הציונית, ומייצרות מצדן דור חדש של דימויים הנשען על ההיסטוריה החזותית ומשתמש בה כדי לערער עליה או לפחות לחזור ולקחת חלק במערכי הכוח האחראים ליצירתה ולשימורה. במובנים רבים, העיסוק בשאלת הבסיס – "לאן?" – מאפשרת לאמנים לחזור ולייצר דימויים רלבנטיים שיכולים להיות פעילים בשדה התרבותי והלאומי הישראלי, ובכך לבחון מחדש את שאלת התפקיד והרלבנטיות של האמנות תוך כדי גיבוש מחודש של זרמים ומיתוסים אידיאולוגיים.

האמנים המשתתפים:אפי ואמיר | יוחאי אברהמי ודורון תבורי | אריאלה אזולאי | רונן אידלמן ויולי חרומצ’נקו | מייקל בלום | יעל ברתנא | ג’וזף אוטמר הפטר | מיכאל ז’ופרנר | אלעד לרום | אבי פיטשון | נירית פלד ומלכית שושן | חיה רוקין | מליסה שיף, לואיס קפלן וג’ון קרייג פרימן | נורית שרת

פרויקט לאן?התחיל בשלב מחקרי באפריל 2011 ומסתיים בתערוכה מסכמת זו.

השלב הפותח של הפרויקט התקיים בין אפריל ליוני 2011. בשלב זה הוקם ארכיון היסטורי וויזואלי בנושאי השאלה היהודית והפתרונות שהוצעו לה בתקופות שונות. הארכיון, המשמש בסיס לפרויקט כולו, כלל ספרות וחומרים היסטוריים, מחקרים וחומרים ויזואליים לצד עבודות אמנות. חומרי הארכיון נאספו תחילה כהכנה לפרויקט, ובהמשך מוינו והורחבו על ידי קבוצות שונות שעבדו בו. הארכיון התקיים כבסיס דינמי וארעי להעלאה של חלופות ובחינה יצירתית של העבר וההווה. במהלך זה ניסינו ליצור מערך ידע שיטשטש את ההבחנה בין החומרים השונים של הארכיון ויכיל זה לצד זה תעודות ומחקרים בדבר הניסיונות שהתקיימו בראשית הציונות וניסיונות עכשוויים וחדשים להתמודד עם השאלות הללו, ניסיונות המתקיימים כמעט רק בשדה האמנות.

הארכיון הועמד לרשות שישה צוותי אמנים וחוקרים לתקופות קצובות. כל צוות חקר שאלה מרכזית שאותה הגדיר כנקודת מוצא והציע טיפול בארכיון שכלל בחינת החומרים והרחבתם באמצעות חומרים נוספים, מיונם, סימונם וסידורם בהתאם למחקר. תהליך הבחינה והבירור הוצג באמצעות חומרים נבחרים שהתפרשו ברשת גדלה והולכת על גבי הקירות בחלל התצוגה. החומרים שמילאו את קירות החלל הציעו פיזורים וחיבורים מודעים ומקריים כאחד בין חומרים מסוגים שונים, ובאופן זה הזמינו את המבקרים בארכיון לחזור למקורות שמהם נלקחו ולקרוא אותם באור חדש. תהליך העבודה על הארכיון היה פתוח לקהל המבקרים המזדמנים במרכז לכל אורך התקופה.

מעבר לשימוש המחקרי בארכיון, צורת הפרישה והיחסים שנוצרו בין החומרים הציעו מחשבה מחודשת על האופן שבו מאגר ידע מתארגן ונאסף. שאלה מרכזית בהקשר זה היא כיצד הידע הקיים בארכיון חשוף בפני המעיינים בו. השאלה הטכנית כביכול – כיצד אפשר לחפש מידע כלשהו בארכיון? – מגדירה מיד גם את מה שלא ניתן למצוא בו, את מה שהוגדר כ"לא רלבנטי" על ידי הארכיונאי, או שהוגדר כי רק אנשים מסוימים יוכלו לעיין בו. הניסיון הצנוע לבנות ארכיון לפרויקט הציע גם לארכיונאים מזדמנים להציע קריאות שונות ואופנים שונים של קטלוּג שיהיה פתוח לכול – מקודד בשיטה משלו, חושף ומסתיר דברים אחרים אבל גם מתערבב בינו ובין הארכיונאים האחרים ומייצר אופני גישה בלתי מודעים לחומרים הקיימים.

האמנים והחוקרים שפעלו בשלב זה וקיימו מחקר בחלל התצוגה הם: יוחאי אברהמי ודורון תבורי; רונן אידלמן וגיא ברילר; תנועה ציבורית; אבי פיטשון; מיכאל קסוס גדליוביץ’ ומוטי מזרחי; וצוות האוצרים.

בהמשך לשלב הפותח הוזמנו האמנים שעבדו בו ואחרים לפתח פרויקטים חדשים. פרויקטים אלה מתבססים על חומרי הארכיון שנצברו או מגיבים לשאלות שנידונו בו ומוצגים כעת כמרכיב עיקרי בתערוכה.

את תיעוד שלב הארכיון של הפרויקט ניתן לראות כאן:http://whereto.digitalartlab.org.il

במקביל לתערוכה רואה אור גיליון מיוחד של כתב העת "מארב" בנושא "השאלה היהודית בהיסטוריה והקיום היהודי בזמן הזה", בעריכת אודי אדלמן. את הגיליון בעברית ובאנגלית אפשר לקרוא כאן: www.maarav.org.il