כיתת אם

המוזיאון הוקם במטרה להיות מוזיאון של השכונה המספר את סיפורה מנקודת מבטם של תושביה, המשמשים בתפקיד הצוות האוצרותי שלו. בשנתו השנייה בחר הצוות האוצרותי לעסוק בהיסטוריה של בית הספר היסודי ויצמן עצמו, שנסגר בשנת 2012 וכיום שוכנים בו המרכז לאמנות דיגיטלית ומוזיאון ג'סי כהן.

בית ספר ויצמן הוקם בשנת 1958, ושימש בית ספר יסודי שכונתי. ככזה היה הקשר בינו לבין תושבי השכונה הדוק ובלתי נפרד, שכן במשך שנים ארוכות הוא היה המוסד המרכזי בחיי משפחות רבות, ודורות של תושבי השכונה למדו בו. כמו בתי ספר רבים אחרים, גם בית ספר ויצמן שיעתק את המבנה החברתי שבו פעל, ולכן שיקף במידה רבה את ההיסטוריה המיוחדת של שכונת ג'סי כהן. הוא היה המוסד הרשמי הראשון שאליו נכנסו רבים מילדי השכונה, ובכך שימש גם נציג ראשון של מוסדות העיר והמדינה והעיר בחייהם של עולים חדשים רבים שזה עתה הגיעו לישראל. הוא והשכונה עצמה היו תחנתם הראשונה בתהליך חברות אגרסיבי ומורכב, שהשפעותיו ניכרות עד היום.

בשלב ראשון של הפרויקט פירסם הצוות האוצרותי קול קורא לאמנים, ובו הדרישות שניסחו תושבי השכונה. בין היתר נכתבו בו הדברים הבאים:

"בשנת הפעילות הקרובה המוזיאון יעסוק באחד המוסדות המרכזיים בשכונת ג'סי כהן – בית הספר ויצמן – שפעל בשכונה במשך כמעט שישים שנה, עד לסגירתו בשנת 2012. כיום פועל במבנה המרכז לאמנות דיגיטלית ובו מוזיאון ג'סי כהן השלם…

"הנכם מוזמנים להציע הצעות לפרויקט בשיתוף התושבים, שיהיה כרוך בשהייה במקום, בדיאלוג עם צוות המוזיאון ובסופו תתקיים תצוגה (תערוכה או אחרת).

"כיוונים אפשריים אך לא מחייבים: ההיסטוריה המסוימת של בית הספר, בית הספר כאתר, כסביבה, היבטים חברתיים וחינוכיים, תפקיד בית הספר בתוך קהילה ושכונה, שאלות בדבר מערכת החינוך, תפקידה, מקומה בחברה העכשווית."

כעשרה אמנים ענו לקול הקורא, ושלושה מהם הוזמנו לראיונות עם צוות האוצרוּת. לאחר תהליך מיון וראיונות נבחרה האמנית גל לשם כדי לממש את הפרויקט השנתי.

תהליך קבלת ההחלטות במוזיאון ג'סי כהן השלם הוא תהליך שיתופי המייצר בעלות משותפת של אמנים ולא-אמנים על המוזיאון ועל פרויקטים שונים בו. גם סביב פרויקט בית הספר ויצמן התגבשה קבוצת תושבים: תלמידים לשעבר במוסד, המשמשים יחדיו צוות אמנותי-הפקתי. לצורך הקמת הקבוצה התקיים בשלב ראשון אירוע מחזורים של בית הספר, שאליו הוזמנו תלמידים מכל שנות פעילותו. מתוך אירוע זה התגבשה קבוצת תלמידים לשעבר שעבדו עם גל לשם: פיני קרון, שלמה זולטי, רחל סביליה, רות ציפרוט, פנינה רידלר, אילנה פרטוש, לאה אספיס, סימה (סיסי) פרטוש, רונית פרטוש וזאב שוורץ.

תחילה נפגשו חברי הקבוצה והעלו זכרונות מימי הלימודים בבית הספר. מתוך השיחות הללו החלו להתגבש הנושאים המרכזיים שהפרויקט עוסק בהם. בשלב הבא ניסחו חברי הקבוצה שאלות שהופנו אל מורי ותלמידי בית הספר לשעבר, בני דורות שונים, בסדרת ראיונות וידיאו שהתקיימו באחת הכיתות של בית הספר. כמה מן הראיונות היו אישיים ואחרים התקיימו כמעין פגישת מחזור קטנה. חברי הצוות נפגשו אחת לכמה שבועות כדי לעבור על הראיונות ולנתח את הנושאים השונים שעלו בהם.

במקביל התקיים גם תהליך מיפוי מרחבי של מתחם בית הספר, שהתבסס על זכרונות התלמידים והמורים ועל השלבים השונים בהתפתחותו הפיזית של המקום – ולצדו נאספו ממורים ותלמידים לשעבר תצלומים שיצרו ארכיון ויזואלי של בית הספר לאורך שנות פעילותו. התצלומים שנמצאו עסקו בעיקר בהווי בית הספר: טיולים, טקסים, חגים, תערוכות וכן הלאה. אוסף של תצלומי מחזור אותר אצל מנהל בית הספר לשעבר שלמה כהן, שהיה למעשה המקור היחיד לשימור תצלומים רשמיים ממין זה. נוסף לכך התגלו גם תצלומים שהזמין בית הספר מצלם מקצועי, שאת זהותו לא הצליח צוות המוזיאון לגלות. תצלומים אלה נמצאו אצל תלמידים שונים, וכללו סדרות שונות של תמונות תלמידים הישובים בכיתה מאחורי השולחנות, וכן תצלומי כיתה של תלמידים ישובים ועומדים בשורות עם המורה והמנהל/ת.

את התהליכים האלה עיבדו לשם וצוות הבוגרים לתערוכה המוצגת כעת. ראיונות הווידיאו עובדו לסדרה של מסלולי אודיו שהמבקרים בתערוכה יכולים להתהלך בהם במתחם בית הספר, ולשמוע סיפורים/עדויות של תלמידים ומורים על מקומות ואירועים ספציפיים המתייחסים לתקופות שונות בהיסטוריה של המוסד.

ההקלטות והמסלולים מחולקים לשלושה נושאים: "מבחן מעבר" (המסלול הלימודי), "ויצמן סלט גורמה" (המסלול התרבותי) ו"בית הספר כבית" (המסלול הבין-אישי).

תהליך המיפוי הוביל ליצירה של מפה עשויה טקסטיל המתארת את שכבות הזיכרון המרחבי-מתחמי של בית ספר ויצמן, וממקמת את המבנים השונים שהיו במתחם לאורך השנים על משטח יחיד ומשותף. תהליך יצירת המפה כלל שיטוט במתחם והשוואת הזכרונות של התלמידים לתוכניות אדריכליות היסטוריות ולמבנים הקיימים במקום כיום. המיפוי המרחבי האישי של כל אחד מהמשתתפים היה תלוי בזכרונות האישיים, ולכן המפה הסופית היא מעין מפה מנטלית משותפת של חברי וחברות הקבוצה. עוד מוצגת בתערוכה מפה ועליה התוכניות האדריכליות של בית הספר לאורך השנים; המבקרים בתערוכה מוזמנים להציב עליה סימונים שונים המתייחסים לזכרונות שלהם מבית הספר, וכך ליצור מפת היזכרות חדשה.

הפרויקט מוצג במבנה בית הספר עצמו, ולכן הוחלט להשתמש במתחם כולו כחלל התצוגה. ה"השתלטות" של התערוכה על המתחם הגשמי לבשה את צורתו של ארכיון קולי וחזותי. התצלומים וההקלטות נפרשים על פני המתחם כולו, ובכך מאפשרים למבקרים לשוטט בו כאילו הם מבקרים במבני בית הספר לאורך השנים.

ארכיון התצלומים שנאספו במהלך העבודה מוצג בצורות שונות ברחבי המתחם, תוך זיקה והקשר לסימון ההיסטורי ולשימושים השונים שנעשו בחללים לאורך השנים.

בית הספר השכונתי בג'סי כהן יכול לשמש מקרה בוחן לתהליכי עומק שעברו על החברה הישראלית לאורך שנות קיומו, ובמהלך העבודה על הפרויקט עלו שוב ושוב שאלות מוכרות הקשורות למבנה האתנו-מעמדי של מערכת החינוך בישראל. בית הספר השכונתי בג׳סי כהן יכול לשמש אם כן מקרה בוחן לתהליכי עומק שעברו על החברה הישראלית לאורך שנות קיומו. אחת השאלות המרכזיות שעמה התמודד צוות המוזיאון היתה שאלת תפקידו של בית ספר בקהילה שבתוכה הוא פועל – וספציפית, בקהילת מהגרים. תפקיד זה עבר גלגולים שונים בהתאם לתפישות החברתיות והכלכליות המשתנות בישראל. לבית הספר תמיד היה תפקיד של הכנה או התאמה של התלמיד לחיים בחברה שבה הוא פועל, אך פרטיו של תפקיד זה השתנו גם בהתאם למוצאם ולמעמדם של התלמיד ומשפחתו. תלמיד ממעמד סוציו-אקונומי גבוה ובעל רקע מערבי/אשכנזי זכה לרוב בחינוך שראה בהשכלתו עניין מרכזי לצורך הפיכתו לאזרח משכיל ובעל ידע. לעומת זאת, תלמיד ממוצא מזרחי וממעמד סוציו-אקונומי נמוך הוסלל לרוב לחינוך המקצועי, שלאורך השנים פעל תחת משרד הכלכלה ולא תחת משרד החינוך, ומטרתו היתה לייצר את הפרולטריון הישראלי ולשמר את חלוקת המעמדות האתנו-כלכלית במדינה. הדבר ניכר גם בבית ספר ויצמן, ועלה בשיחות ובראיונות שנערכו עם תלמידי בית הספר במהלך העבודה על הפרויקט.

נושא נוסף שעלה בצורה ברורה הוא השימוש בפרקטיקות בית ספריות כמו טיולים, טקסים וחגים כחלק מתהליך החִברוּת של תלמידים עולים והכנסתם לחברה הישראלית. עבור תלמידים רבים, תהליכים אלה זכורים ברגשות מעורבים כחוויות חיוביות שהיו כרוכות לצד זאת גם בתהליכים שהובילו למחיקת זהותם התרבותית. יחסי הכוחות בין אשכנזים למזרחים, בייחוד בקשר בין מורים לתלמידים, עלו בהקשר זה בצורה חדה ביותר.

לצד זאת עלה בצורה משמעותית תפקידו של בית הספר כמסגרת חשובה עבור תלמידים רבים, ששימשה עבור רבים מהם מעין תחליף בית. במסגרת זו היו מורים ומנהלים שזכורים עד היום כדמויות מפתח בחיי התלמידים והשכונה. שמות של מנהלים ומורים חזרו בשיחות רבות וציירו תמונה של בית הספר כבית חם, שהתלמידים זכו בו לתמיכה ולאהבה שבמקרים מסוימים היתה חסרה להם בבית. תחושה זו ניכרת היטב גם בעיתון של תושבי השכונה משנת …, שעסק בבית ספר ויצמן ושאנו מפרסמים מחדש לרגל הפרויקט, לצד מאמרים חדשים מאת ….

שאלה נוספת שהעסיקה את צוות האוצרות – כמו גם רבים מתושבי השכונה – היתה שאלת סגירתו של בית הספר בשנת 2012. עבור רבים מדובר במהלך סמלי, שחיזק את תחושת הקיפוח של תושבי השכונה בידי גורמים עירוניים ומוסדיים. ואולם, לצד זאת קיימת גם ההבנה שבית הספר סבל מהידרדרות מתמשכת, שהתבטאה בהרשמה דלה ובבחירה של הורים רבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר הפועלים מחוץ לשכונה. כיום פועל בשכונה בית הספר היסודי-ממלכתי יחד, שעובר תהליך שינוי וגדילה כדי להפוך שוב למוסד החינוכי ששכונת ג'סי כהן ראויה לו.

הישיבה במבנה בית ספר ויצמן לשעבר והכניסה המיידית אליו, יום לאחר שנסגר, הציבו אתגרים מורכבים גם בפנינו, צוות המרכז לאמנות דיגיטלית – החל בעצם השימוש במבנה של מוסד חינוכי לצורך עשייה אמנותית בלא שהותאם לכך וכלה בזיהוי שלנו כמי שנהנו מסגירת בית הספר (גם משכנו הקודם של המרכז היה מבנה בית ספר לשעבר, ושימש קודם לכן את בית הספר גאולים בשכונת נווה ארזים, המכונה גם בלוקונים). החיבור בין חינוך לאמנות נוגע ללב התפישות האמנותיות של המרכז, ואנו מקווים שאנו מצליחים לשמש מרכז קהילתי ואזרחי חשוב ומשמעותי עבור הקהילה בג'סי כהן, ולשמש תחליף ראוי לבית הספר ויצמן מבחינת תושבי השכונה וקהלים אחרים.

אייל דנון