הפזורה |||

לפעולת התרגום וגם לשפה עצמה יש מימד פוליטי כמייצגות תרבות, לאום או תפיסת מציאות (אידאולוגיה). אך ניתן גם להציע חלוקה של שפות על פי פרקטיקות- שפת החוק, שפת הטכנולוגיה, שפת האמנות, המוסיקה וכו’, בשפות אלו מתבצע התרגום בתוך השפה עצמה ולא בין שפה אחת לאחרת. ההצבה של התרגום והשפה על הספירה הזו משנה את המימד הפוליטי שלהן מכזה העוסק בדיאלוג בין תרבויות ובין לאומים לכזה אשר מציג את השפה והתרגום כקשר בין האדם לעולם בו הוא חי.

הטענה שהשפה לא נולדה ככלי לתקשורת אלא שמקורותיה בהמשגה שעשה האדם לעולם, קשורה לרעיון לפיו השפה היא מדיום בו בא לידי ביטוי סוד הקיום האנושי. לרעיון זה שורשים דתיים והוא פותח על ידי הרומנטיקה הגרמנית למשל אצל הרדר ( Treatise on the Origin of Language, 1772) והומבולט ( On the Diversity of Human Language Construction and its Influence on the Mental Development of the Human Species, 1836) אשר ניסו להבין את מקור השפות השונות, התקשורת ביניהן ובתוכן ודיברו על “הקסם של השפה”.
וולטר בנימין דיבר על ה”בעיה הראשונית של השפה” (On Language as Such and on the Language of Man). הוא טען שלצמצם את השפה האנושית לכלי תעבורה של מסרים בין בני אדם, הוא רעיון בורגני אשר ממעיט בחשיבותה ובמקורותיה. היה בכך משום ביקורת לגישות אינסטרומנטליות כלפי השפה שדוגמא להן ניתן למצוא אצל ג’ון דווי אשר תיאר את השפה ככלי של המחשבה. הוא טען שאמנם שפה ומחשבה אינן זהות אולם השפה הכרחית לצורך המחשבה ולצורך התקשורת וכך יש להבין אותה. (How We Think Chapter 13: Language and the Training of Thought)

לרעיון ששפה מבטאת את הקשר של האדם לעולם יש מקורות במסורת היהודית על פיה לשפה האנושית יש את הקדימות לתת שמות לדברים בעולם. ברעיון זה יש הד לפעולת הבריאה של האל שנעשתה במילים. את הרעיון המקשר בין מילים לבריאה ניתן למצוא ב”ספר יצירה”, חיבור של מיסטיקה יהודית, בו מוצגת ההנחה שצירוף אותיות הוא הטכניקה של בריאת העולם(1).

כך ניתן לקרוא את סיפור הבריאה כתהליך בו נתן האל בכל דבר סימן ולאדם שפה המבוססת על שמות. בפרק א בספר בראשית מסופר שהעולם נברא דרך ציווי האל, בדיבור, על הדברים שיהיו: ”ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור — ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך, ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה…ויקרא אלוהים לרקיע שמים …ויקרא אלוהים ליבשה ארץ ולמקווה המים קרא ימים”

מלאכת הבריאה הושלמה על ידי יכולת נתינת השמות לאדם. בבראשית פרק ב’ כתוב: ”וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה”

במסורות קבליות מסוימות היכולת לתת שמות ואף השפה עצמה הם ביטוי לקשר בין האדם לאל בכך שהם מהוים המשך לפעולת הבריאה, מכאן גם העיסוק בבריאה של אדם – מגולם על ידי שימוש באותיות. יכולת זו שומרת על הקשר עם האל ועם עולם הדברים – ומייצרת תרגום בלתי פוסק של שפת הדברים; שפה אילמת, לשפת האדם.

ביציאת אדם מגן העדן יש לשפה תפקיד מרכזי. מרגע היציאה הקשר הישיר בין ידע לשפה נקטע והשפה מפסיקה להיות מבוססת על נתינת שמות בלבד. זהו המקור לשפה האנושית.

סיפור בבל מתאר את הסיבה לריבוי השפות האנושיות. בבראשית (יא, א-ט): “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ, הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה’, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה’, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.”

שני הסיפורים המיקראיים מתארים תהליך של התרחקות בין השפה לחויית העולם, בין מילים לדברים, בין מסמן למסומן. השפה האנושית הופכת להיות תהליך של תרגום של שפת האל, שפת הדברים, אותה הכיר האדם בעבר ודרכה שמר על קשר עם העולם, קשר ישיר ואילם שלא היה זקוק למילים ולתוכן דיקדוקי כדי למסור משמעות. המילים אינן קשורות יותר קשר ישיר לדברים בעולם אלא קשר עקיף, דרך האדם אשר מבטא בעזרתן את השקפתו עליו.

מי שניסח את תהליך ההתרחקות הזה כחלק מתורת הבלשנות היה פרדיננד דה סוסיר שטען שהמרחק בין מסמן למסומן הוא שרירותי ושהשפה מסוגרת בתוך עצמה ואין ביכולתה להעביר דבר לגבי העולם שסובב אותנו. כלומר השפה היא סיפור על המציאות, תרגום של המציאות, ולא המציאות עצמה.
הסיפור ששפה מספרת על המציאות הוא תלוי תרבות והקשר ולכן גם מילים המתארות תופעות טבע בסיסיות, הנצפות בצורה זהה במקומות שונים, יקבלו מערכת ייצוג שונה של מילים בין שפה לשפה. הבידול התרבותי משתקף בשפה האנושית. כאשר וולטר בנימין מנסח את התפקיד של המתרגם (2) הוא מנסה להתגבר על הפיצול הזה. כדי להגיע למשמעות אמיתית – משמעות אשר עוסקת באמת יש צורך להתרחק מהתוכן תלוי התרבות אשר נמצא ברובד הראשוני שהשפה מתקשרת איתו ולעסוק במבנה שלה בו חבויים השרידים לשפה האוניברסלית הקדומה, זו שהיתה בקשר ישיר עם שפת הדברים, שפת האל אשר היתה גם שפת הבריאה. המילים המסמנות מהוות מחסום בפני החוויה ואת המשמעויות שהשפה יכולה להעביר ניתן למצוא היכן שהיא אינה קולחת – במעצורים, בהפסקות, במקומות בהן חסרות לנו מילים, בהבעות הפנים, בנשימה.

משימת המתרגם היא אם כן להעביר את הגרעין של השפה, את החתימה של שפת הדברים, משפה אחת לשניה, להעביר את אותה שכבה שהיא מעבר למשמעות המילולית, מעבר לתוכן, את המשמעות הנמצאת בצורה ובמבנה של השפה. (3) הפערים בין השפות בולטים ביותר באופן הביטוי של מה שאינו ניתן לתקשור מילולי: מה שמצוי בין הדברים, הנרמז, אפילו הסודי. היחסים שכל שפה מקיימת עם המרכיבים הלא-תקשורתיים שבה הם הרובד שלא ניתן לתרגמו משפה לשפה ויש לנסות למצוא לו מקבילה על מנת שהמשמעויות החבויות בו לא ילכו לאיבוד.

פול ריקר בספר ”על התרגום” מציע גישה שונה. הוא מתאר את המתרגם כמי שצריך לבצע את עבודתו מתוך זניחה של הפנטזיה על שפת גן העדן, על שפה אוניברסלית. המתרגם צריך לבצע עבודת זיכרון בה יש לתעתק מחדש את המציאות זו שאינה נגישה אלא נמצאת בתודעה כאובייקט נפרד. ההיזכרות כרוכה במאמץ וכמו התרגום היא אינה מושלמת, וכאן יש מקום לעבודת האבל של המתרגם. ההכרה שלעולם לא יוכל לייצר עוד פעם את אותו הדבר, הכורח לוותר על התרגום המושלם. הפער בין המקור לתרגום שלו, המקום בו נמצאת הרמיזה לאוניברסליות, המקום בו יש לוותר עליה, הוא הפער בין התוכן למבנה הנושא משמעות שאינה מילולית, הוא המקום בו יש מרחב לפרשנות ולשהות, הוא המקום בו חבויות משמעויות נוספות, כאלו החוצות גבולות תרבותיים. העבודות בתערוכה בוחנות את המרחב הזה בדרכים שונות.

אדריאנה גרסיה גלאן (קולומביה) עוסקת בשפה, במילים ובכוחן הפוליטי. בעבודה ”Government Program” (תכנית ממשלתית) נראים שני ”Bit Boxers” (ביט בוקסרים) שמדקלמים נאומים של שני המועמדים לנשיאות צרפת בבחירות האחרונות: סגולאן רויאל וניקולא סרקוזי. ל”Bit Box” כז’אנר ששייך לסצינת הראפ וההיפ הופ, יש מסורת של עיסוק בשאלות פוליטיות וחברתיות. על ידי הכנסה של קצב וביט מערערת גרסיה גלאן את הקדימות של התוכן בנאום של המועמדים לנשיאות. השימוש שהיא עושה במוסיקה, בהבעות פנים, בשפת גוף, שם בחזית את הצורה על חשבון התוכן וממיר אותו לשפה מופשטת יותר, אוניברסלית. החיבור בין התוכן ששייך לממסד הפוליטי לצורה ששייכת למחאה הפוליטית מעמיד בספק את החשיבות המיוחסת לתעמולה פוליטית ולהשפעתה ומרמז על העובדה שתעמולה פוליטית כיום היא כולה צורה ומראה ללא כל חשיבות לתוכן הדברים.

נקודת המוצא של העבודה ”Approach” (התקרב) של אוה קוך (דנמרק) היא ”הקומדיה האלוהית” של דנטה שנכתבה במאה ה- 14. קוך עושה שימוש בקטע מקאנטו 1 של הפרק על גן העדן. בחלק זה דנטה מובל על ידי ביאטריס לאור האלוהי בגן העדן. הוא רואה יופי ושלמות שאינם ניתנים לביטוי מילולי ומכיר בכך שכל תיאור שיתן יהיה חסר מכיוון שהזיכרון האנושי והשפה האנושית הם רק חלק מהשלם האלוהי.

בעבודה של קוך נראה מעגל של אנשים המשתמשים בשפת הסימנים. בנוסף נשמע קול מקריא טקסט. האנשים והקול מצטטים את דנטה כשהוא מבקש את הכוח לזכור ואת היכולת לתת מילים לחוויה שהוא חווה בגן העדן.
קוך משהה את הצופה בפער בין השפה המדוברת לשפה הנישמעת, בין הנשמע לנראה. היא מאפשרת ליצור השוואה בין המשמעות המילולית לצורנית ומבצעת למעשה תרגום סימולטני מתמשך של הטקסט המדבר על מוגבלות השפה. פעולת התרגום, המעבר משפה לשפה, יוצרת ריבוי אפשרויות קריאה וגורמת לשפה עצמה להפוך לחויה חומקת בדיוק כמו החויה אותה מתאר דנטה ב”קומדיה האלוהית”.

אימוג’ן סטידוורת’י (אנגליה) מציגה בעבודתה, “The Whisper Heard” (הלחישה הנשמעת) את סוורין דומלה, בן שלוש, שנמצא בתהליך למידת הדיבור, ואת טוני אודונול הסובל מאפזיה, מחלה המופיעה לאחר שבץ מוחי ומשפיעה על יכולת הדיבור. אודונול משתמש בלקסיקון ויזואלי – ציורי בשם בליס (Bliss) אשר פותח למען ילדים עם קשיי תקשורת. הוא מנסה לפתח דקדוק לבליס כי כרגע מדובר בשפה שיכולה לתאר אך ורק עצמים – דברים.
סטידוורת’י מקריאה לשניהם טקסט עליו הם מנסים לחזור. אודונול מתאר את מחשבותיו בזמן שהוא מנסה לתת משמעות למילים שהוא שומע. הוא מסוגל להבין את המשמעות של הסיפור אך לא את הביטוי הדיקדוקי של כל מילה. תוך כדי האזנה הוא מבצע תרגום של הטקסט ומוצא מילים חדשות למשמעות שלו. דומלה חוזר על מה שהוא שומע, מכיוון שהוא נמצא בתהליך למידה הוא יכול להתחבר לתוכן אותו הוא מבין ולפעמים לצורה ולסאונד של השפה. עבור שניהם השפה נושאת משמעות לאו דווקא בתוכן אותו היא מעבירה אלא בצורה, בצליל, בהבעת פניה של סטידוורת’י, בקולה.

הטקסט שסטידוורת’י מקריאה לאודונול ודומלה לקוח מתוך הספר של ז’ול וורן ”מסע אל בטן האדמה” (Travel to the Center of the Earth) בו מתואר הגיבור אקסל שיוצא למסע עם דודו המדען אל בטן האדמה. בקטע שסטידוורת’י מקריאה אקסל מתעורר ממצב של חוסר הכרה והוא מחפש את דרכו במבוך של תעלות תת קרקעיות. הוא מאבד את הקשר לעולם החיצון ואת היכולת לסמוך על חושיו. הוא שומע את הקול של דודו שקורא לו אך בסופו של דבר מאבד את הדרך לגמרי. בעבודה The Whisper Heard מתפרקת הסמכות של השפה ככוח מארגן של משמעות. היא מפורקת לצלילים, לקולות על ידי פעולות התרגום והחיקוי של אודונול ודומלה אשר מדגישות את הפער בינה לבין העולם אותו היא מתארת. היא הופכת למקור של חוסר ודאות בגלל תהליכי העיבוד שהיא עוברת אצל כל אחד מגיבורי העבודה. גם בספר הקול של הדוד המדען, קול הסמכות והידע, מאבד מכוחו לתאר את העולם ואקסל נזקק ליכולותיו האישיות כדי לתרגם את מה שהוא רואה ולתת בו משמעות.

מרקוס קואטס (אנגליה), בשיתוף עם גיאוף סמפל (מומחה להקלטות של עולם החי ושל ציפורים), הקליט במשך שבועיים ציפורים בסביבתן הטבעית על ידי ארבעה עשר מיקרופונים. מהירות ההשמעה של ההקלטות הורדה אחר-כך עד פי – 16 מהמהירות המקורית. הציוצים המואטים הושמעו לשחקנים אשר חיקו את הצליל וצולמו. לאחר הצילום הועלתה חזרה מהירות ההקלטה למהירות המקורית והקול האנושי הומר לקול של ציפור. כך נוצרה העבודה ”מקהלת השחר” (Dawn Chorus) בתהליך של פירוק ובניה טכנולוגי. בנוסף לדמיון בין הקול האנושי לזה של הציפורים, התגלו סימנים של דימיון גם בהתנהגות ובשפת הגוף. כדי ליצור את חיקוי הצליל והמנגינה של שירת הציפורים היה צורך להאט אותה, לעוות אותה על מנת שתתאים למנעד האנושי, לפרק אותה ולבנות אותה מחדש. קואטס משחק בשפה שהיא כולה צורה והופך את האנשים הדוברים אותה לנשאים של משמעות שכולה נמצאת בקול ובגוף. פעולת התרגום כאן היא לחלוטין טכנית, ללא כל זיקה לתוכן.

העבודה של ארתור זמייבסקי (פולין) היא החלק השני של פרויקט ”שעורי זימרה” (Singing Lesons) שנעשה בשיתוף עם נוער חירש. היא הוקלטה בשנת 2002 בכנסית סנט תומאס בלייפציג בה, במשך שנים רבות, עבד באך ובה הוא גם קבור. נערים חרשים או בעלי לקות שמיעה כבדה שרו את הקנטטה מס’ 147 של באך: “לב ושפתיים ומעשה וחיים” (Herz und Mund und Tat und Leben). בין היתר שרו הילדים את הטקסט המבקש מישו שישמע את קולם כחלק מהוידוי הנוצרי. בדומה לעבודות נוספות של זמייבסקי, גם כאן יש נסיון להתגבר על נכות, להתעלם ממנה, אולם המאמץ הזה סופו בכישלון ומי שמתבקש לעשותו הוא הצופה – מאזין שמתבקש להתגבר על המוסכמות החברתיות המגדירות את גבולות הנורמליות ולהיות מסוגל לקבל את הנכות. בשיחה עם סבסטיאן שיצ’וקי מגדיר זמייבסקי את הדרך בה אנשים ללא מגבלה מקבלים את בעלי המגבלה כ”טרור של הנורמליות”, רק כאשר האחרונים מחקים התנהגות נורמלית הם זוכים בכרטיס הכניסה לעולמם של הלא ’מוגבלים’.

העבודה מטשטשת את הבהירות של הטקסט המושר, הכישלון של הזמרים, הופך אותו לבלתי מובן אולם המאמץ הגופני, הנסיון לשיר במדויק, המתבטא בהבעות הפנים ובתנועות הגוף משאיר את המשמעות של היצירה נוכחת. הקול והתמונה מייצרים במשותף משמעות שאינה ניתנת לביטוי, כזו הנמצאת בין הטקסט המקורי של הקנטטה, למקום אחר אשר אינו ניתן לביטוי אך קל להבנה.

ב”לשון אחר” מתעד רומי אחיטוב הקראה של סיפורים בשפת הסימנים ומוסיף את התרגום שלה בכתוביות (טקסטים קצרים שנכתבו על ידי אורית קרוגלנסקי – אחד עשר טקסטים קצרים לאהוב הפסיכופת שלי, וכמה לילות אחרים). העבודה עוסקת במוגבלות של השפה ככלי להבעה ולהשמעה. היא מציעה מרווח בין אבני היסוד של השפה הווקאלית- צליל, חלל שבין המילים, על ידי טקסטים המוגשים בו זמנית בשתי שפות – עברית כתובה ושפת סימנים עברית. הצפיה בעבודה היא תהליך פענוח המתבצע בשני צירים אלו – בין מילה כתובה למילה מסומנת. התרגום בין שתי השפות הוא מינימלי מבחינה סמנטית ומעביר בהתאמה כמעט מושלמת כל הבעה גופנית למקבילה הכתובה שלה. כך נשאר לצופה לפענח את העבודה דרך המרווח או הפער שבין המילה והתוכן שהיא נושאת לבין ההבעה הגופנית המייצגת אותה והפער ביניהם.

בעבודות שהוזמנו לתערוכה מתבצע תהליך של פירוק, של השהייה, של תרגום ושל העברה ובניה אשר עוסק באופן שבו שפה יכולה להעביר תוכן אך במקביל אנו מנסים לשאול דרך התערוכה האם או כיצד שפה מסוגלת להעביר את מה שאינו ניתן להעברה ולביטוי. השפה בעבודות אלו מפורקת לאבני היסוד שלה, לצלילים, להברות, למילים – לסאונד שהוא חומר הגלם דרכו מתגלה בה רובד צורני אשר גם הוא דרך תקשורת.

(1) -“ (ה) כ”ב אותיות יסוד, חקק”ן חצב”ן שקל”ן צרפ”ן והמירן וצר בהן נפש כל היציר וכל העתיד לצור:

(ו) כ”ב אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמש מקומות, אחה”ע בומ”ף דטלנ”ת זסשר”ץ גיכ”ק (גרון וחיך זה ישפיל וזה ירום ושאר המוצאות הם באמצע לפיכך סדרם דרך האותיות הראשונות):

(ז) כ”ב אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל”א שערים, חזר גלגל פנים ואחור, סימן לדבר אין בטובה למעלה מענ”ג ואין ברעה למטה מנג”ע:

(ח) כיצד שקלן והמירן א’ עם כולן וכולן עם א’, ב’ עם כולן וכולן עם ב’, חוזרות חלילה, נמצאו יוצאות ברל”א שערים, ונמצא כל הדבור וכל היצור יוצא מהם, ונמצא כל היצור יוצא בשם אחד: “

(2) Walter Benjamin, ”The Task of the Translator”. ע”פ בנימין המוקד הוא שפה ללא תוכן. התרגום הוא של צורת ביטוי. התרגום לא מעביר משמעות אלא מעביר, קרוב ככל האפשר, את התחביר ואת הדרך להבעת רעיונות לשפת היעד. תרגום אמיתי צריך להיות שקוף – לא מכסה או מסתיר את המקור אך נותן לשפה הטהורה, שכאילו מתחזקת דרכו, להאיר את המקור. בתרגום בין שפות המקור צריכה להשפיע על הייעד, לשנות אותה, לשכלל אותה, לקרב ביניהן על ידי קירוב שתיהן לשפה הטהורה.

(3) הגישה של בנימין לשפה דומה לגישה של מרשל מקלוהן למדיה לפיה הוא ביקש למקד את המחקר בה עצמה ולא בתכנים אותם היא מעבירה. (Understanding Media: The Extensions of Man, published in 1964) לפרויקט הפזורה הוזמנה עבודה מאת יוסי מר חיים ומיכל נאמן ”הנקודות החזקות ביותר” (The Loudest Points).

”הנקודות החזקות ביותר” מורכבת מהדפסה מוגדלת של עבודה שנעשתה על ידי מיכל נאמן ב1977 ונקראת ”הבשורה על פי הציפור” (”הדג מאמין בציפור”). בקולאג’ מצורפים צילום של ראש ציפור אל צילום של גוף של דג, כך שנוצר דימוי של ישות היברידית, חדשה, מעין ”סירנה”. החומרים של העבודה המקורית הם צילומים מתוך אנציקלופדיה של Natural Life וכתוביות לטרסט שמודבקות על דיקט צבוע באקריליק שחור. (העבודה שייכת למוזיאון ת”א).

המוטיבציה לעבודה הנוכחית היתה התחושה שחבל שהסירנה הזו אילמת, שניתן לצייד אותה בקול, וכך נוצר פסקול על ידי יוסי מר-חיים. הפסקול מושמע מרצועה של טייפ מגנטי המטיילת על פני הגוף המוגדל ( 6*2,5 מטר) של דימוי הדג-ציפור, כך שגם הקול נהיה גוף חומרי (רצועות הטייפ). הרצועה עוברת דרך שני רשמקולים שממוקמים בשתי קצוות ההצבה ויוצרת loop החוזר על עצמו ומושמע בו זמנית על ידי שני מגברים המחוברים לשני הרשמקולים, חזרה ווקאלית שמשמיעה את קולותיה של הסירנה: פס הקול מורכב מהקלטות של קולות מאמץ ואנחות שמשמיעות טניסאיות מהדרג הראשון (במקרה הנוכחי ונוס ויליאמס ומריה שאראפובה) במהלך משחק טניס ביניהן. קולותיהן עברו עיבודים דיגיטאליים מגוונים אך העבודה בכללותה היא אנלוגית. פס הקול אינו מושמע ממחשב אלא ממעבר פיזי של רצועת הטייפ דרך ראש נגינה מגנטי, טכניקה שאינה מקובלת יותר, משום שהשימוש ברשמי הקול הולך ונעלם.

אייל דנון