הבלתי נראה

אם בעבר התעוררו מחאות למען נראות האנשים והקבוצות בחברה, נראה שבמאה ה-21, המחאות עשויות לדרוש דווקא את ההפך. כלומר, את הזכות להיות אנונימיים, בלתי-נראים, מתחת לרדאר, בחושך, להיות רוחות רפאים בעיני המכונה והמערכת.

בנוסף, 2019, היא השנה שבה רבים פועלים כדי לדרוש נראות מהמנגנונים הבלתי-נראים המכתיבים את חיינו: מהאלגוריתמים של הבינה המלאכותית שמחליטים עבורנו לאיזה תוכן נחשף באינטרנט, דרך היד הנעלמה של הכלכלה הגלובלית ועד למשבר האקלים. פרינט סקרין 2019 שם במרכז את הבלתי-נראה על שלל צבעי ההסוואה שלו; מהעיניים הנעלמות שצופות בנו מהרחפן שבשמיים ועד לקולות שקוראים לנו ממעמקי הרשת. אנו מחפשים את הסמוי, המיקרוסקופי, הננומטרי, מה שמתחבא מתחת לאדמה ומה שנשאר מאחורי הקלעים.

התערוכה המרכזית של הפסטיבל שתשאר במרכז לאמנות דיגיטלית עד אמצע חודש ינואר כוללת שלושה חלקים: צינורות, רואה ואינה נראית ועין צופיה.

צינורות

אנחנו רגילים להתייחס אל האינטרנט כאל סביבה וירטואלית, כאל מערכת חסרת משקל כענן, שאינה מזוהה עם שום מקום גיאוגרפי. תהליכי הפצת המידע נסתרים מאיתנו. המידע זורם אלינו באופן מסתורי – ומגיע כבדרך קסם למסכים, רק כדי להיעלם שוב במגע כפתור. העבודות ב"צינורות" מבקשות להעלות את טכנולוגיות האינטרנט אל מעל לפני אדמה ולהביאן אל מרכז החדר, להשיב להן את הגשמיות ולהנכיח את צורותיהן החומריות והאסתטיות. הן באות להזכיר לנו שהבחירה להסתיר את תשתיות המידע אינה רק פרקטית אלא גם פוליטית, שכן יש מי שמרוויח כשהמערכת כולה נדמית שקופה ומאגית. זאת מפני שהמידע, תמיד נמצא "היכנשהו", תחת שליטה וגישה המוגבלת רק לבעלי הרשאה עלומים, שעבור רובנו הם בלתי נראים.

רואה ואינה נראית

לפני כמה חודשים, נרעש האינטרנט כשחברת אפל הודתה שהיא משתמשת בסירי, העוזרת האלקטרונית שפיתחה, כדי להקליט את משתמשיה. קולה של האישה החביבה שרוצה רק לסייע, התגלה ככסות למעשי ריגול של חברה מסחרית כלפי לקוחותיה. אין זו תקרית בודדת. לאורך ההיסטוריה של טכנולוגיות התקשורת ושיטות השיווק המודרניות, קולה של האישה המדומיינת בצידו השני של הקו, זוהה עם דמות אימהית, מטפלת ומכילה ושימש לבניית אמון, יצירת שיתוף פעולה, שיפור שביעות הרצון, שכנוע והסרת עכבות. עם עלייתן של טכנולוגיות בינה מלאכותית שצופות בנו, לומדות את דרכינו ומעדכנות את המערכת, אין זה פלא, שנבחרו להן מאפיינים נשיים.

העבודות בחדר עוסקות בדימוי הנשי המופשט, המסונתז, המדומיין והמתווך, בכוח המאגי הטמון בו, ובדרך שבה הוא מתופעל ומנוכס, לצרכי תעתוע, מניפולציה ושליטה.

עין צופיה

במרכזו של חדר זה, נמצא הרחפן. זהו כלי טייס בלתי מאוייש, שהפך מכלי נשק וריגול בשירות ארגוני צבא וביון לעין שלישית הזמינה לשימוש המוני בשלט רחוק. הרחפנים אינם רק מעצבים מחדש את חוקי המלחמה, הם גם מאתגרים את הגבולות הגיאו-פיזיים ואת הזכות האנושית לפרטיות ולהגנה מפני הרואה-ובלתי-נראה. בעולם הצילום, הרחפנים מרחיבים את טווח הראיה, והופכים את הצלמים לגיבורי-על, שמסוגלים בעזרתם לראות מגובה העננים ולחדור למקומות המסוכנים לרגליים האנושיות. האמנים בחדר זה עוסקים ברחפן הן כאובייקט עיצובי ואסתטי, והן כסובייקט העומד במרכזם של מאבקים פוליטיים וחברתיים על החופש ועל זכויות האדם במאה ה-21.

אוצר: ד"ר ליאור זלמנסון

משתתפי התערוכה:

אדם הארווי, איתמר שטמלר, אמה צ'ארלס, בועז לוין וריאן ג'פרי, ברק ברינקר, בת גירל, ג'ונתן מונהאן, דודיק אופנהיים, הת'ר דיואי-הגבורג, ורדי בוברוב ואורית שפי, חגית קיסר, טל יזרעאל, טלי קרן, יעל פרנק, לורן מקארת'י, מור אפגין, מתן מיטווך, נמרוד אסטרחן, נעה גור, קונסטנט
דולארט, קלמנט ואלה, רות פתיר ואנה ווילד, רומי ארדן, רות שנל.

יחד עם התערוכה התפרסם מוסף חדש במגזין מארב בעריכת עומר אבן פז.