אפקט משלים: תערוכה קבוצתית

אפקט משלים

התערוכה "אפקט משלים" עוסקת באפקטים קולנועיים ותיאטרליים שיוצרים יקום החורג מעבר לתפיסת האמת והשקר בעיני הצופה. העבודות חוקרות מנגנונים חזותיים ומכניים שמייצבים את הסיפור כשלם קוהרנטי – גם כשאפשר לראות את החוטים שמחזיקים את החללית, את הגומי שממנו עשויה המפלצת, את הפסאדה של הרחוב ואת המניפולציה של המצלמה והסאונד. הצופה מקבל על עצמו את הכללים המאפשרים לחולל עולם שלם מול עיניו. במובן זה, האמת והבדיה של המציאות עצמה מושהות ולמעשה מאבדות משמעות. ההיגיון הזה עשוי לסייע לנו להתבונן גם במציאות של העידן הנוכחי, שבו האפשרות להחזיק באמיתות קונקרטיות הולכת ונעלמת כשבוויכוח חברתי-פוליטי כמעט שאי אפשר להגיע להסכמה על יסודות עובדתיים. מה אפשר לומר על המציאות דרך המבט על היקום המומצא? כיצד ההחלה של הבדיה כאמת יכולה לעזור לנו לומר, בכל זאת, משהו על המציאות?

ניאו-קייפאב

קייפאב (Kayfabe) הוא מושג שצמח בעולם ההיאבקות המקצועית (פרו-רסלינג, ליגת ה-WWF וכיום ה-WWE). במקור הוא מתאר את ההסתרה והעמדת הפנים בסיפור המסגרת שעוטף את הקרב, ואת ההתייחסות לכל מה שקורה בזירה כאילו הוא אמיתי – למרות שהכול מבוים: הקרבות מתוכננים מראש והדמויות מוקצנות בכוונה. במשך שנים שימש המושג הביטוי ליודעי ח"ן בתעשייה, בעוד שלקהל הוצגו ההתרחשויות כמציאות.

"ניאו-קייפאב" (Neo-kayfabe) הוא שלב חדש, המטשטש עוד יותר את הגבולות בין מציאות לבדיה. במצב הזה הקהל כבר מודע לחוסר האמת שבהיאבקות והטשטוש בין פיקציה למציאות מעמיק עוד יותר: אין עוד הסתרה של הבימוי, אלא שהמשחק מתקיים על הגבול, במצב שבו אי אפשר לדעת מה אמיתי ומה לא. ובכל זאת, הקהל ממשיך לבחור להאמין, או למעשה – להשהות את העיסוק בשאלת האמת, ולהשתתף במשחק מתוך מודעות שזה חלק מההצגה. במצב הזה, חלק ניכר מהדרמה, מהאלימות ומהמאבק בין הדמויות, מבוימים כדי להגביר את המתח, אך הקהל צופה ומגיב כאילו הכול אמיתי. 

הדינמיקה הזו בין אמת ובדיה יוצרת עולם שבו כולם יודעים שמדובר במשחק, אך בוחרים להאמין ולהשקיע רגש כדי להעצים את החוויה הבידורית באמצעות מעין "הסכם" לא כתוב בין היוצרים לקהל. ההסכמה הזו יוצרת חוויה עמוקה שפותחת פתח לקהל להשתתף באופן אקטיבי ביצירת הנרטיב, דרך התגובות, העיסוק בדרמה לפני ואחרי האירוע וההזדהות עם צד מסוים. היא גם מזמנת גמישות והפתעה, שינוי כיוון ומשחק עם ציפיות הקהל, ואף מאפשרת לאמת להפציע דרך הבדיה. ההסכמה והאופן המשחקי יוצרים מעורבות חזקה דרך יצירת חוויה של "אמת" – חוויה רגשית, קולקטיבית ונרטיבית – שאינה תלויה באמת עובדתית, אך נחווית כמשמעותית, גם כשברור לכולם שאין בה אמת. 

המושג "ניאו-קייפאב" מציע מסגרת תאורטית שמסבירה את הדרכים שבהן אפקטים קולנועיים ותיאטרליים פועלים עלינו מאז ומעולם. סרטי B שצולמו בשנות החמישים הציגו אימה ומדע בדיוני בתנאים דלי תקציב, כשהצופים עדים לחוטים המזיזים עטלפים ברקע, לתפאורה הפלסטיקית, ולתחפושות הגומי. ובכל זאת, קהל רב צפה בסרטים ובחר להחיל על עצמו את היקום הקולנועי למשך זמן מסוים. גם כשהדימוי לא היה משכנע, הקהל הסכים לשתף פעולה עם הכללים. כל עוד הוא ישב באולם החשוך, הוא בחר להאמין ולהתעלם במודע מחוטים המחזיקים את הסט. בחירה זו היא למעשה האפשרות היחידה לצפות בסרט כמכלול משכנע – לחוות את האמת, את האימה, את הפנטזיה. 

אפשר ליישם את רעיון ה"ניאו-קייפאב" גם בתחומים אחרים כמו פוליטיקה או תרבות פופולרית. כך למשל, פוליטיקאים יכולים להציג מצבים והתרחשויות באופן דרמטי, כשהקהל מודע לכך שיש בדבריהם מידה של הצגה או הגזמה. ועדיין, אנשים בוחרים להשתתף בנרטיב, כל עוד הוא משרת מטרה רגשית, אידיאולוגית או קבוצתית מוסכמת. צורה זו מגבירה ומגייסת מעורבות ציבורית ויוצרת הזדהות חזקה יותר. מתנגדים יכולים לנסות לחשוף את הפערים שבין הנרטיב לעובדות, אך באווירה שבה הקהל כבר מורגל במידה מסוימת של "משחק", כמעט בלתי אפשרי לשכנע אחרים להבחין בין האמת לבדיה או לוותר על עמדת ההשהיה שהחיל על עצמו הציבור. 

אבל מהי המשמעות של ה"ניאו-קייפאב" כשיוצאים מהאפקט הקולנועי-תיאטרלי וחוזרים אל העולם עצמו? האם אפשר ללמוד משהו על המציאות מתוך הדחתה של האמת? סרטי ה-B שהוזכרו כאן הפכו עם השנים לקאלט – לחוויה מבדרת – דווקא בזכות הזיהוי של החוטים המושכים ושל הפלסטיקה. ואולי משהו מעצם הזיהוי של הסתרת הבדיה הוא זה שהחזיק את היצירה מלכתחילה? 

האם אפשר להיתקל במציאות ברגע של ההכרה בבדיה – ברגע של זיהוי החוטים עצמם? האם אפשר לשקם את האמת מתוך ההבלחות שלה בתוככי הבדיה, מתוך הפסאדה שמחזיקה את הסיפור כולו? איך נוכל לפעול בעולם שבו האשליה והאפקט גלויים לעין?

* – תודה לעומר בן יעקב שחשף בפנינו את המושג במסגרת הפודקאסט זו דעתי על כל פנים עם מיכל צורן, ובמיוחד בשיחתו עם ג'וזפין רייזמן מחברת הספר Ringmaster: Vince McMahon and the Unmaking of America, Atria Books, 2023.

~

הצל הזוחל (2025), מיצב, אדר גולדפרב

עבודת הצל הקינטית של אדר גולדפרב מציבה תנאים למפגש בין אקראיות לסדר. על משטח מסתובב מונח עציץ, כשהמשטח מסתובב ומקור האור עוקב אחר מסלולו, מתרחש רגע של התגלות: הצללים מתארגנים לכדי דימוי מזוהה, לפני שהם שבים ומתפזרים לאבסטרקט.

אישה בורחת ממשהו (2024), וידיאו (19:57), ביאטריס פורסטנר ויסמין ורדי

סרט ניסיוני המבוסס על שלד של תת-ז'אנר אימה ומדמיין אותו מחדש. הסרט מפענח ארכיטיפים קולנועיים באמצעות זיקוק הסיפור לפורמט טהור. לעיתים הוא מפרש מחדש מוסכמות מבניות ונרטיביות, ולעיתים מפרק אותן תוך כדי משחק במנגנוני המתח, בקלישאות ורגעים של פגיעוּת. הסרט מפלרטט עם כוחה של הסתרה, ושואף אל מה שמוסתר באמצעות טכניקות הומוריסטיות של היעדרות ויצירה מחדש. שליטה נרטיבית הופכת לנושא מרכזי. המציאות, לפיכך, היא שדה נתון למשא ומתן, שבו הסיפור מוכתב על ידי אלו האוחזים בכלי המניפולציה.

הדייר (2025), מיצב, נעה יפה 

בכניסה למרחב חשוך נמתח משך זמן שמכוון את הצופה אל קיר מרוחק, שעליו תלויה מעין מראה בסגנון גותי, ולצידיה מנורות קיר תואמות. 

העולם המשתקף במראה משתכפל ומתעוות, נפרש לגרסאות שונות של עצמו, עד שהמראה הראשונית פותחת צוהר למפגש משולש, שבו האדם מביט בעצמו וגם בגבו של האחר. 

היעלם! (2025), מיצב, עומר שיזף 

היעלם! הוא מיצב פרפורמטיבי שמשתמש באפקטים בימתיים ומציג אובייקטים מעולם התיאטרון ש׳מופיעים׳ או ׳מבצעים׳ סצנות של הרס וחורבן. האובייקטים מרוקנים מדרמה באמצעות מנגנונם החשוף ומתפקדים כמכשירים מפורקים. העבודה מבקשת לחשוף את המנגנונים ששולטים באפקט, ומצביעה על חומריות המערכות עצמן: אור, תזוזה וסאונד. 

האובייקט הראשון הוא מודל תפאורני של עמוד דורי מפורק, שמתנועע מעצמו ומוחזק באוויר. שיזף מאזכר את ציורו של גוסטב דורה מותו של שמשון (1866), שבו שמשון מנפץ את שערי עזה. האובייקט כמו מקפיא רגע דרמטי של קריסה ומצביע על התיאטרליות שבו בעת ובעונה אחת. במרכז החלל, נמצא תיאטרון בובות מכני – מודל של מכונית מעץ בעלת פסאדה חלקית – שבתוכו מתרחשת סצנה מדובבת ובה דיאלוג בין מורה רוחני לקוף. 

תודות: ליאם שמבון, עידן יצחקי, נעמי חיה, יואב וינפלד, אריאל בראון, יוהד ארקין, אילי לוי, טל שלם, יונתן גרון, עופר לאופר, חביב קפצון. 

Looking Glass (2025), וידיאו, יסמין דייויס

באמצעים בסיסיים כמו תנועת מצלמה, הארה והחשכה, שימוש במראות, וללא שימוש באפקטים דיגיטליים, דייויס יוצרת רגעים של חשיפה והעלמה, מעברים בין נקודות מבט והיפוך בין סובייקט לאובייקט.

~

אמנים: אדר גולדפרב, יסמין דייויס, יסמין ורדי וביאטריס ווסטר, נועה יפה, עומר שיזף

אוצרים: אודי אדלמן וליילה רוז ברי

המרכז לאמנות דיגיטלית – חולון 

2025