אפקט משלים: תערוכה קבוצתית

אפקט משלים

"אפקט משלים" היא תערוכה העוסקת באפקטים קולנועיים ותיאטרליים המייצרים יקום שחורג מעבר לתפיסת האמת והשקר של הצופה. העבודות חוקרות מנגנונים מכניים וחזותיים המייצבים את הסיפור כעניין קוהרנטי, גם כאשר ניתן לראות את החוטים המחזיקים את החללית, הגומי ממנו עשויה המפלצת, הפסאדה של הרחוב והמניפולציה של המצלמה והסאונד. הצופה מקבל על עצמו את הכללים המאפשרים לחולל עולם שלם מולו. במובן זה, האמת והבדיה של המציאות עצמה מושהים, ולמעשה מאבדים משמעות. ההיגיון הזה יכול לעזור לנו להתבונן גם במציאות של העידן הנוכחי, בה האפשרות להחזיק באמיתות קונקרטיות הולך ונעלם וויכוח חברתי-פוליטי כמעט ולא ניתן להסכמה על יסודות עובדתיים. מה אפשר להגיד על המציאות דרך המבט של היקום המומצא? כיצד ההחלה של הבדיה כאמת יכולה לעזור לנו להגיד בכל זאת משהו על המציאות?

ניאו-קייפאב

Kayfabe הוא מושג שצמח בתוך עולם ההיאבקות המקצועית (רסלינג, ליגת ה-WWF וכיום ה-WWE). במקור הוא מתאר את ההסתרה והעמדת הפנים בסיפור המסגרת העוטף את הקרב, כאילו כל מה שקורה בזירה הוא אמיתי למרות שהוא מבוים, הקרבות מתוכננים מראש והדמויות מוקצנות. במשך שנים המושג היה ביטוי ליודעי ח"ן בתעשיה, כאשר מול הקהל הוצגו ההתרחשויות כמציאות.

"ניאו-קייפאב" הוא שלב חדש המטשטש עוד יותר את הגבולות בין מציאות לבדיה, כאשר במצב הנוכחי הקהל מודע כבר לחוסר האמת שבהיאבקות. במצב החדש חל טשטוש בין פיקציה למציאות – אין עוד הסתרה של הבימוי, אלא שמתקיים משחק על הגבול, מצב שבו אי אפשר לדעת מה אמיתי ומה לא. מול זאת הקהל עדיין בוחר להאמין, או למעשה להשהות את העיסוק בשאלת האמת, ולהשתתף במשחק מתוך מודעות שזה חלק מההצגה. במצב זה, חלק גדול מהדרמה, האלימות והמאבק בין הדמויות, מבויימים כדי להגביר את המתח, אבל הקהל נהנה לצפות ולהגיב כאילו הכול אמיתי. כך נוצר עולם בו כולם יודעים שמדובר במשחק, אבל בוחרים להאמין ולהשקיע רגש כדי להאצים את החוויה הבידורית דרך מעין "הסכם" לא כתוב בין היוצרים לקהל. ההסכמה הזו יוצרת חוויה בידורית עמוקה המאפשרת לקהל להשתתף באופן אקטיבי ביצירת הנרטיב, דרך התגובות, העיסוק בדרמה לפני ואחרי האירוע ולקיחת צד. זה מאפשר גם ליצור גמישות והפתעה, לשנות כיוונים, ולשחק עם הציפיות של הקהל, ואף לתת לאמת להפציע דרך הבדיה. ההסכמה והאופן המשחקי יוצרים מעורבות רגשית חזקה דרך יצירת חוויה של "אמת" ללא הבחנה של אמת עובדתית. חוויה רגשית, קולקטיבית ונרטיבית שמרגישה משמעותית, גם אם כולם יודעים שהאמת אינה בה. 

ברעיון בו התערוכה עוסקת, "ניאו-קייפאב" מציב רשת תאורטית להבנת האופנים בהם אפקטים קולנועיים ותיאטרלים עובדים עבורינו מאז ומעולם. סרטי B שצולמו בשנות החמישים הציגו מדע בדיוני ואימה בתנאים דלי תקציב, כאשר צופים עדים לחוטים המזיזים עטלפים ברקע, תפאורה פלסטיקית, ותחפושות גומי. למרות זאת, קהל רב צפה בסרטים ובחר להחיל על עצמו את היקום הקולנועי למשך זמן מסויים. גם כאשר הדימוי לא היה משכנע הקהל היה מוכן לקבל את הכללים, כל עוד הוא יושב באולם החשוך, לבחור להאמין ולהתעלם במודע מחוטים המחזיקים את הסט. בחירה זו היא למעשה האפשרות היחידה לצפות בסרט כמכלול משכנע. לחוות את האמת, את האימה, את הפנטזיה. 

"ניאו-קייפאב" ניתן להחיל על תחומי בידור אחרים, פוליטיקה או תרבות פופולרית. כך למשל, הוא יכול להתבטא בכך שפוליטיקים מציגים מצבים והתרחשויות בצורה דרמטית כשהקהל מודע לכך שיש אלמנט של הצגה או הגזמה. למרות זאת, אנשים בוחרים להשתתף בנרטיב בהיותו משרת מטרה רגשית, אידיאולוגית או קבוצתית מוסכמת. צורה זו מגבירה ומגייסת מעורבות של ציבורים ויוצרת הזדהות חזקה יותר. מי שמתנגד יכול לנסות לחשוף את הפערים בין הנרטיב לבין העובדות, עם זאת, באווירה שבה הקהל כבר רגיל למידה של "משחק", זה הופך כמעט בלתי אפשרי לשכנע להבחין בין האמת לבדיה, או לוותר על עמדת ההשהיה שהחיל על עצמו הציבור. 

אבל מה היא המשמעות של ה"ניאו-קייפאב" בחזרה מהאפקט הקולנועי-תיאטרלי לעולם עצמו? האם אפשר ללמוד משהו על המציאות מתוך הדחתה של האמת. סרטי ה-B שהוזכרו כאן הפכו עם השנים לקאלט, לחוויה מבדרת מעצם הזיהוי של החוטים המושכים והפלסטיקה. ואולי משהו מעצם הזיהוי של הסתדרת הבדיה החזיק את היצירה מלכתחילה. האם אפשר להיתקל במציאות ברגע של ההכרה בבדיה? בחוטים עצמם? האם אפשר לשקם את האמת מתוך ההבלחות שלה בתוככי הבדיה, מתוך הפסאדה שמחזיקה את הסיפור כולו? איך אנחנו יכולים לפעול בעולם כשהאשלייה והאפקט חשופים?

* – תודה לעומר בן יעקב שחשף בפנינו את המושג במסגרת הפודקסט "זו דעתי על כל פנים" עם מיכל צורן ובמיוחד בשיחתו עם ג'וזפין רייזמן מחברת הספר Ringmaster: Vince McMahon and the Unmaking of America, Atria Books, 2023.

~

הצל הזוחל (2025), מיצב, אדר גולדפרב

עבודת הצל הקינטית של אדר גולדפרב מציבה תנאים למפגש בין אקראיות וסדר. על משטח מסתובב מונח עציץ, כאשר המשטח מסתובב ומקור האור נע במסלולו, מתרחש רגע של התגלות. הצללים מתארגנים לכדי דימוי מזוהה, לפני שהם שבים להתפזר לאבסטרקט.

אישה בורחת ממשהו (2024), וידאו (19:57), ביאטריס וורסטר ויסמין ורדי

סרט ניסיוני המתבסס על שלד תת-ז'אנר אימה ומדמיין אותו מחדש. הסרט מפענח ארכיטיפים קולנועיים על ידי זיקוק הסיפור לפורמט טהור. לעיתים הוא מפרש מחדש מוסכמות מבניות ונרטיביות, ולעיתים מפרק תוך כדי משחק במנגנוני המתח בקלישאות ורגעים של פגיעוּת. הסרט מפלרטט עם כוחה של הסוּגֵסְטְיָה, ושואף אל מה שמוסתר באמצעות טכניקות הומוריסטיות של היעדרות ויצירה מחדש. שליטה נרטיבית הופכת לנושא מרכזי. המציאות, לפיכך, היא שדה נתון למשא ומתן, בו הסיפור מוכתב על ידי אלו האוחזים בכלי המניפולציה.

הדייר (2025), מיצב, נעה יפה 

בכניסה אל מרחב חשוך נמתח משך זמן המכוון את הצופה אל קיר מרוחק, עליו תלויה מה שנראית כמראה בסגנון גותי, שמשני צדדיה מנורות קיר תואמות. 

העולם אשר משתקף במראה משתכפל ומתעוות, מתפרס על פני וורסיות שונות של עצמו, עד שהמראה הראשונית פותחת צוהר למפגש משולש בו האדם מביט על עצמו וגם על גבו של האחר. 

היעלם! (2025), מיצב, עומר שיזף 

היעלם! הוא אינסטליישן פרפורמטיבי אשר עושה שימוש באפקטים בימתיים וב״הופעה״ של אובייקטים מעולם התיאטרון המתארים סיטואציות של הרס וחורבן. האובייקטים מרוקנים מדרמה באמצעות מנגנונם החשוף ומתפקדים כמכשירים מפורקים. העבודה מבקשת לחשוף את המנגנונים אשר שולטים באפקט ומצביעה על חומריות המערכות עצמן: אור, תזוזה וסאונד. האובייקט הראשון הוא מודל תפאורני של עמוד דורי מפורק, אשר מתנועע מעצמו ומוחזק באוויר. שיזף יוצא מתוך רפרנס לציורו של גוסטב דורה ״מותו של שמשון״, בו שמשון מנפץ את שערי עזה. האובייקט כמו מקפיא רגע דרמטי של קריסה ובו בזמן מצביע על התיאטרליות שבו. במרכז החלל, נמצא תיאטרון בובות מכני – מודל של מכונית מעץ אשר מראה פסאדה חלקית, בתוכו מתרחשת סצינה מדובבת ובה דיאלוג בין מורה רוחני לקוף. 

Looking Glassי(2025), וידאו, יסמין דייויס

באמצעים בסיסיים כמו – תנועת מצלמה, הארה והחשכה, שימוש במראות, וללא שימוש באפקטים דיגיטלים – יוצרת דייויס רגעים של חשיפה והעלמה, מעברים בין נקודות מבט, והיפוך בין סובייקט לאובייקט.

~

אמנים: אדר גולדפרב, יסמין דייויס, יסמין ורדי וביאטריס וורסטר, נועה יפה, עומר שיזף

אוצרים: אודי אדלמן וליילה רוז ברי

המרכז לאמנות דיגיטלית – חולון 

2025