אנחנו לא לבד

ברמה הגלובלית ניתן לומר כי אנו חיים בתקופה המתאפיינת בחוסר יציבות כלכלית לצד התפתחויות טכנולוגיות מרחיקות לכת. מצד אחד, המהפכה הדיגיטלית בעיצומה. הכלים המשמשים אותנו מתחדשים ומתעדכנים ללא הרף, ואיתם משתנה גם אופי פעולותינו בעולם. הכלים האלה עושים אותנו לחברה חופשית יותר, אך גם לחברה מפוקחת יותר. לצד התפתחויות אלה גוברת החרדה מקריסה כלכלית, ממיצוי פוטנציאל הצמיחה, מחיסול המשאבים שהחברה המערבית מבוססת עליהם, מאסון אקולוגי.

ברמה המקומית ניתן לומר כי החברה הישראלית, שעברה בשלושת העשורים האחרונים מכלכלה המקיימת מדינת רווחה לכלכלה המבוססת על עקרונות ניאו-ליברליים, ממשיכה במסורת ההסתגרות החברתית והתרבותית בפני המרחב שהיא נתונה בו, וממשיכה לראות את עצמה כחלק מהמערב הקפיטליסטי. המנגנון הסוציאל-דמוקרטי, שסיפק בעבר מידה מסוימת של מענה ותמיכה לחברה הישראלית (ולמעשה, רק לחלק ממנה), נמצא בתהליך מתמשך של חיסול. ישראל הניאו-ליברלית הולכת ומפרקת מגמות של סולידריות חברתית-כלכלית, ומציבה במקומן אשליה של אחדות אתנית.

שדה האמנות הישראלי מתקיים במציאות זו. הוא חלק ממנה, הוא מושפע ממנה, ולכן עליו להגיב אליה.

בשנת 2010 הוזמן המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית לפעול בשכונת ג’סי כהן, בדרום-מערב חולון. במשך למעלה משנתיים הפעלנו בשכונה פרויקטים שונים. במקביל המשיך המרכז לפעול מהמבנה הישן שלו, בצד השני של העיר. ככל שהפרויקט התפתח, התחדדה ההבנה כי ההגדרה שלו כ"פרויקט" ותחימתו בסד של זמן מוקצב הן טעויות. הרי סדר היום הפוליטי-חברתי שהנחה אותנו בפעולותינו בג’סי כהן הוא אותו סדר יום שכבר הנחה אותנו במשך שנים. החלטנו שאין טעם לפעול בפיצול בין הפעילות שלנו בשכונה לבין הפעילות במרכז. בשנת 2012 – על רקע זה, וכן לאור תהליכים והחלטות שלא היו כולם קשורים למרכז – עברנו לשכונה, והמרכז התמקם במבנה הנוכחי שלו, ששימש בעבר את בית הספר ויצמן, בלב שכונת ג’סי כהן.

הנחת היסוד של פעולותינו בג’סי כהן היא שכדי לייצר פעולה משמעותית, אין אנו יכולים לפעול לבד. עלינו לפעול בשותפות. זו היתה נקודת המוצא של פרויקטים רבים של המרכז בעבר, והיא מלווה אותנו עד היום. אנו מאמינים שלפעולה כחלק מקואליציה, פעולה עם אנשים הבאים משדות ידע אחרים, יש כוח רב יותר. יש לה פוטנציאל לבחון מנגנונים קיימים ולערער עליהם, לזהות דפוסי פעולה מושרשים, להיות אפקטיבית יותר.

לנוכח האתגרים של "העידן הנוכחי", האמנות לא יכולה להרשות לעצמה לפעול בתוך גבולות האוטונומיה שלה. היא חייבת לחבור לשדות אחרים, לאנשים שפועלים בכלים אחרים.
היא חייבת לא להיות לבד.

התערוכה "אנחנו לא לבד" מוצגת לאחר כשלוש שנות פעילות בשכונה. היא מכילה חלקים מהידע שצברנו במהלכן: את העבודה על הפרויקטים, את ההצלחות ואת הכשלונות, את הניסיון שנצבר. היא ניסיון להציג מתווה לפעולה אמנותית אפקטיבית, הרואה עצמה חלק מרשתות תרבותיות וחברתיות קיימות, ורוצה להשתלב ולקחת חלק.

פעולה עם גופים ויחידים שאינם באים מהשדה האמנותי דורשת הכשרה שונה. היא דורשת לבחון מחדש את דימוי האמן שחונכנו להיות: לא עוד האמן המתבודד, שאינו מתפשר על עקרונותיו. האמן המעורב חייב לדעת להתפשר, להיות קשוב, להיות מובן.

במקרים רבים, שני השדות המרכיבים את המונח "אמנות קהילתית" דוחים זה את זה. האמנות עלולה לדחות את הקהילה בגלל החשש מפני פשרה ומפני יצירה לא מקצועית, "מתנ"סית". הקהילה עלולה לדחות את האמנות כחסרת ערך, בזבזנית, לא מובנת. הפרקטיקה האמנותית-חברתית נדרשת להתמודד עם תפישות כאלה, לאתגר אותן ולתווך ביניהן.

פעולת האמנות בקהילה נתפרת כמעט תמיד למידותיה של קהילה ספציפית. היא תלוית זמן ומקום, ולכן קשה בדרך כלל לנייד אותה אלא כתיעוד הפעולה שנעשתה "שם", "אז". בתערוכה זו אנו מבקשים להראות את החשיבות שב"תרגום" הפעולה המקורית לסיטואציות ולהקשרים נוספים. זאת, משום שאנו מאמינים שהמציאות שבמסגרתה התבצעה הפעולה המקורית אינה רק מציאות ייחודית, אלא גם תוצאה של תהליכים גלובליים המשפיעים על קהילות המרוחקות זו מזו ונתונות במדינות שונות ובהקשרים שונים. במובן זה, אף שהאמנות הקהילתית כמעט תמיד ממוקדת קהילה וסיטואציה, היא אולי האמנות האוניברסלית ביותר כיום. היא לוקחת חלק במציאות שהיא תוצאה של תהליכים כלכליים ופוליטיים גלובליים, ולכן יכולה להיות רלבנטית גם מחוץ לקהילה שבה נעשתה לראשונה.

בתערוכה אנו מנסים לשים דגש על פוטנציאל הניידות של המתודה, ולעשות זאת דרך ניסיון לבנות מודל של פעולה מכל אחד מהפרויקטים המוצגים. אנו עושים זאת על ידי תרגום הפעולה המקורית לחלל האמנות ולהקשר חדש: מן הקהילה המקורית, זו שבה נעשתה הפעולה, אל הקהילה המקומית שבה מוצגת התערוכה. כל זאת כדי לנסות לייצר רשת המשתפת בידע ובניסיון, מאגר מידע של אמנות וחברה.

מטרת המהלך המתואר כאן היא לבדוק עד כמה השאלות וההתלבטויות העולות בפרויקטים קהילתיים במקומות שונים ובהקשרים שונים אכן משותפות להם. האם ניתן לקחת את הניסיון ואת המתודה של פרויקט עם קהילה אחת – ולהשליך מהם על קהילה אחרת? האם ניתן ליישם אותם במקום שאנחנו נמצאים בו? האם הנחות היסוד באשר לאוניברסליות של התהליכים המשפיעים על קהילות שונות במקומות שונים מאפשרות גם לאמנות לייצר פרקטיקה הניתנת להעתקה וליישום מחדש?

בתערוכה מוצגות הצעות למודליזציה של הפרויקטים. כל פרויקט מוצג בכמה פלטפורמות:

1) כאובייקט אמנות – כתוצר של הפעולה

2) כגוף ידע הנרכש במהלך התחקיר של האמן ועל סמך הניסיון שצבר

3) כתשתית הניתנת לשימוש של הקהל המקומי

התערוכה "אנחנו לא לבד" היא נקודת התחלה. היא ניסיון להציע קריאה וניסוח של פרקטיקות חברתיות באמנות דרך בחינה של כמה מקרי מבחן ממקומות שונים.

אנו מאמינים כי אמנות קהילתית היא פרקטיקה המחייבת בדיקה עצמית מתמדת. המונחים "אמנות" ו"קהילה" הם מונחים רחבים, בעלי מטען היסטורי רב. ככאלה, אין להתייחס אליהם כמונחים סגורים וקבועים, אלא כשדה של אפשרויות והזדמנויות, של פרקטיקות ושל ידע שנדרש להיות מושא של דיון מתמשך ושל ניסוח מחודש של תחומי ההשפעה, הכלים והשפה שלו.

——

במהלך המחקר לתערוכה שלחנו לאמנים ולקולקטיבים שאלונים זהים פחות או יותר כדי לקבל מידע לגבי ההיסטוריה של הפעולות, המתודות, צורות העבודה הייחודיות להם וכן הלאה. במקום לכתוב טקסט אוצרותי על כל אחד מהפרויקטים, בחרנו להציג את התשובות של האמנים לכמה שאלות מפתח מתוך השאלונים. זוהי דרך להצביע על הדומה ועל השונה בפרקטיקות של האמנים, ותוך כדי כך לבדוק אם לפעולה של האמנות בקהילה אכן יש מודלים שניתן לזהות ולנסח.

——-

במקביל לתערוכה רואה אור גיליון מיוחד של כתב העת "מארב" פרי שיתוף פעולה בין המכללה החברתית כלכלית והמרכז לאמנות דיגיטלית. את הגיליון בעברית ובאנגלית אפשר לקרוא כאן: www.maarav.org.il

הפרויקטים והתערוכה יצאו לפועל בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

אייל דנון, מאי עומר