אל תוך עין הסערה

אלה הן כמה מן השאלות העולות בתערוכה "אל תוך עין הסערה" המכנסת יחדיו עבודות וידיאו, אשר משתמשות במצלמה כבשחקנית או, לחלופין, מעמידות בסימן שאלה את שליטתה של המצלמה בסביבתה ובנושאים שהיא מצלמת. המעשה הפשוט והניטרלי לכאורה של תיעוד אנשים הופך, בעבודות אלה, לתרגיל טעון בדינמיקה של כוח. התוצאה היא רשת סבוכה של אינטראקציות בין נושאים לאמנים ולַצופים, אשר שופטים אותן בסופו של דבר. מבעד לעבודות הללו, אנחנו לומדים כי המצלמה אינה מתעדת סתם כך נושאים, אלא יוצרת אותם למעשה.

במסה "היסטוריה קטנה של הצילום", קובע ולטר בנימין (בחזרו אל לסלו מוהולי-נאג’י) כי נבערי העתיד יהיו אותם אנשים שאינם מסוגלים לקרוא תצלומים. בתקופתנו, תקופת הפוטושופ והאייפדים, היו-טיוב והמזל"טים, שעה שהמציאויות האישיות והקיבוציות נעשות מתווכות יותר ויותר באמצעות דימויים, הבקיאות בשפה החזותית מתרחבת וחובקת צורות רבות: תצלומים, מסכי מחשב וחשוב מכל – הווידיאו על מגוון ביטוייו הרבים. רבות נכתב, בעיקר בתחום הלימודים החזותיים, על מצב הקליטה, הפיענוח של דימויים שעברו מניפולציה חזותית וקיטוע של החוויה החזותית. ואולם כדי להבין באמת ולבקר את מה שאנחנו רואים – בצילום, בעבודות וידיאו, בטלוויזיה ובאינטרנט – עלינו לנתח לא רק את ההשפעות שיש לפוסט-פרודקשן ולקליטה על הדימויים שאנחנו צורכים, אלא גם את תנאי הפקתם, אותם תנאים הנוצרים פשוט עם הפעלת המצלמה.

התערוכה מקיפה טווח רחב של עבודות בינלאומיות העושות שימוש במצלמה כבאמצעי לבחינת כלי תקשורת שונים באופן מטאפיזי כמעט. ברם, במקום להתמקד בצורה ובמדיום, עבודות אלה הן תוצרים של מצלמות המשנים בבירור, בדרך זו או אחרת, את התנהגותם של בני אדם. טובה מוזרד, יוּליקה רוּדליוּס ורינת קוטלר מראות לנו אנשים הרוצים להפוך לדימויים. עבודות אחרות, כגון אלה של ה-Surveillance Camera Players והחומרים המצולמים של ארגון "בצלם", רואות במצלמה כלי מצוי הנתון בידי בני אדם והיכול להפוך לכלי נשק. נושאים אלה מוקצנים בידיהם של אמנים כגון יאניקה לקר ורנצו מרטנס, הבודקים את פוטנציאל המניפולציה של התנהגות ואפילו את הפוטנציאל של פריצת גבולות אתיים.

בסרטה של לקר, כמו בעבודות רבות אחרות בתערוכה "אל תוך עין הסערה", אנשים מגלמים תפקידים ומתמרנים אנשים אחרים בתרחישים המיועדים לצריכתנו ושעצם קיומם תלוי בנוכחותנו. אנחנו עצמנו מסובכים אפוא ביחסי הכוח הפועלים בסרטים הללו וכתוצאה מכך נעשים שותפים לאחריות על הבחירות שעורכים האמנים ומושאיהם. במהותו של דבר, העבודות בתערוכה זו הן "מבחנים במצבי לחץ" החוקרים את משמעותם של דימויי צריכה. כאשר ציפיותינו נכזבות – או גרוע מכך, כאשר אנחנו נפגעים – רק אז מתחוור לנו כי אכן יש לנו ציפיות וערכים. עינה הלא-ממצמצת של המצלמה מתירה לאמני התערוכה לבדוק מקרוב את מושאיהם, לעתים קרובות בדרכים מוזרות ומעוררות אי-נוחות. כאשר הם מגזימים בכך, הם מעוררים את צופיהם לדרוש כי יישאו באחריות. ואולם אפילו המתונה בעבודות הללו גורמת לצופים לחשוב על הדרך שבה דימויים כאלה באים לעולם ועל התנאים שבהם תרחישים כאלה מתחוללים. אם אכן המצלמה היא מכשיר המאפשר לאמנים ולמושאיהם לפעול באופן שונה מכפי שהיו פועלים אחרת, עלינו להסיק כי היא משפיעה על כל דבר שהיא מצלמת וכי הדימויים לאין ספור שאנחנו צורכים בעולמנו רווי התקשורת מושפעים אף הם מנוכחותה.

קרא עוד…
ביום שבת ה-12.2 בשעה 12:00 תתקיים במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית הקרנה חד פעמית של העבודה אפיזודה 3 (2009, 90 דק’) בנוכחות האמן רנזו מרטנס, אשר תלווה בדיון עם האמן בהנחיית יהושע סימון. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.

רנזו מרטנס נולד ב-1973 בהולנד. מרטנס הוא אמן וידיאו מוביל ועבודותיו מוצגות בכל רחבי העולם. הוא חי ועובד בהולנד, בריסל וקונגו. יהושע סימון הוא אמן, אוצר ועורך.

בשנים האחרונות בחן מרטנס את תפקידה של המצלמה במקומות בהם שורר מתח פוליטי, תוך שימוש במיצג וסאטירה, על מנת ליצור מטא- סרטים אשר מעלים שאלות על השימוש בעיתונאות ותיעוד. עבודתו אפיזודה 1מוצגת בתערוכה "אל תוך עין הסערה".

לצורך אפיזודה 3 (שהוצגה במניפסטה 7), נסע מרטנס לקונגו, ושם התחיל פרויקט של שנתיים שבחן את ניצולו של אחד מ"משאבי היצוא" החשובים של אפריקה: תמונות של עוני וסבל. תוך ערבוב מאפיינים של עיתונאות ואירוניה, מרטנס מעלה לוח ניאון כחול באחד הכפרים, בו כתוב ENJOY POVERTY (תהנו מהעוני) בזמן שהוא מנסה לייסד תוכנית שתאפשר לעניי היבשת לקבל בחזרה תמורה על היותם "ילדי הפוסטר" של העוני העולמי.