איך אנחנו נעשים?

השאלה "איך אנחנו נעשים?" מניחה את הימצאותם של כוחות חיצוניים הפועלים עלינו ומעצבים אותנו. זאת בניגוד או השלמה לצורות של ארגון וכינון העצמי שנתפס פנימי וסינגולרי לעיתים רבות. השאלה הזו מסמנת אפשרות, אם לא הכרח, של חוסר שליטה ופסיביות ביחס לממשות שלנו, והיא מזמינה בירור לגבי המבנים המגדירים את צורתנו וגבולותינו עבור עצמנו ועבור הסביבה. היא גם מסמנת את צורת הריבוי של ההיעשות – "אנחנו" נעשים, כפרטים וכקבוצות גם יחד. "אנחנו", נעשים דרך השפה שאנחנו לומדים מרגע היולדנו, המושגים של המקום והזמן שבו אנחנו חיים מתגבשים דרך ההיסטוריה, סיפורי העם, ההמנונים, והמיתוסים ; דרך סמלים וצורות הטעונים במשמעות תרבותית ולאומית; דרך טקסים ממלכתיים ומחוות גוף; דרך האמנות והתרבות ה"מסורתית" (שאותה קיבלנו בירושה), הצלילים, הדימויים, ריחות התבשלים. אנחנו נעשים בכל רגע נתון, אנחנו נעשים באופן מתמשך ותמידי.

במהלך המאה העשרים רעיון העצמי וכיננו תפס מקום מרכזי במחשבה התיאורטית ובמובנים רבים יצר לראשונה את הסובייקט האנושי כפי שאנחנו תופסים אותו כיום, דרך פסיכואנליזה ומבנה הנפש הפרוידיאני, ודרך זרמים של מרקסיזם ואקזיסטנציאליזם, אנתרופולוגיה ותיאוריות ביקורתיות שונות. כל אלה מציעים אפיונים שונים למבנה התודעה, הנפש והזהות העצמית, ולהיווצרותן. 

באופן דומה, ההיעשות כמושג שואבת גם היא את צורתה ממקורות ידע שונים’ והיא מכנסת רעיונות שונים בדבר הצורות הנתפסות והבלתי נתפסות של ההתעצבות עצמה. אפיון עקרוני של ההיעשות היא התמשכותה לאורך זמן – לא כתהליך של שינוי ומעבר ממצב אחד ולאחר, אלא השפעה חוזרת ונשנית, מאינספור מקורות, שמעצבת את העצמי. לעיתים, כך נדמה, מתעוררת התנגדות מול מלאכת העיצוב, לעיתים היא מתקבלת בברכה במקום שבו יש צורך, כך או אחרת היא יוצרת שכבות על שכבות של הגיון ורשת קשרים להגיונות אחרים.

ובכל זאת, פעולת העשייה היא גם פנימית, ולפיכך אפשר שהיא גם מכילה את עצם ההתנגדות להיעשות, או מעמידה מקורות שונים בתוכה במאבק אחד מול האחר. היא לא מאפשרת להיעשות להיעצר ולהתקבע, ההיעשות לעולם לא עוצרת או נגמרת. ההיעשות היא חווית "אני" ו"אנחנו", אי אפשר לחמוק ממנה מפני שהיא כל מה שאנחנו נעשים, בכל רגע נתון.

אוסף העבודות בתערוכה נטוע בתוך הקשרים שונים של תפיסות אלה ומציע התבוננות ברגעים קונקרטיים ותרבותיים של פעולת המנגנונים ובניית העצמי. העבודות בתערוכה בוחנות את השפעת ההיסטוריה ותצורות הזיכרון הלאומי; תרבות ומיתוסים מכוננים; סימבוליזם ונרטיבים של התפתחות; הסובייקט האנושי ופוסט אנושי; שמאניזם וטקסיות; ורוחות הרפאים המתקיימות בין העצמי לבין העולם. הן מזמינות את הצופה לזהות את הפעולות הקטנות והגדולות על העצמי, ולהתבונן בעצמו.

הקונקרטיות שבסביבה התרבותית של היוצרים, כפי שהיא עולה מתוך העבודות, חושפת בעת ובעונה אחת את האופנים הכלליים שמכוננים מבני יסוד דומים בתרבויות וקהילות שונות, פרוטוטיפים (prototypes) ומנגנונים החוזרים על עצמם בכינונם של סובייקטים אנושיים במקומות מרוחקים ושונים. החוויה האנושית של היעשות מתקיימת דרך הלשון המקומית, התרבות ומנגנוני הכוח וההשפעה הפוליטיים במרחב הספציפי ובקשרים הקהילתיים-לאומיים. עם זאת, ההיעשות  מזמינה את זיהויה של שפה משותפת יסודית יותר, אוניברסאלית, בין בני תרבויות שנדמה שאין בינן כמעט דבר מוכר, ומזמינה, במובן זה, שיחה חדשה דרך שפה זו. 

למידע מורחב ומתעדכן אודות הביתן והעבודות צפו בעמוד באתר הביאנלה: https://gwangjubiennalepavilion.org/2024/cda-%ED%99%80%EB%A5%B8-cda-holon/ 

הפרויקט בתמיכת קרן דניאל הוורד, ארטיס, קרן פיליפ ומוריאל ברמן, מפעל הפיס וארטפורט תל אביב, סטרטסיס ואוניברסיטת צ'וסאן בגוונגג'ו.

עיצוב גרפי: גיא שגיא – סטודיו שועל
עריכה ותרגום: נועה שובל

עבודות:

תנועה ציבורית

דמו, 2024

בעבודה חדשה זו, תנועה ציבורית מציגה לקסיקון של כוריאוגרפיות ציבוריות כפי שהן מבוצעות בידי המדינה, האזרחים ובמפגש ביניהם. תנועה ציבורית מהדהדת את המורשת הפוליטית של גוונגג׳ו, כערש הדמוקרטיה  הקוריאנית, ומקימה קבוצה מקומית חדשה של מבצעים כדי לחקור את השאלה: איך אנחנו נעשים לגוף חברתי? הלקסיקון ממפה את הביטויים הגופניים של סולידריות, התנגדות ואכפתיות תוך הישענות על מבנים פוליטיים הטבועים בחללים ציבוריים.
פעולות דמו יוצגו לאורך הביאנלה בלב העיר, ויהפכו בכך לטקס חדש המתמודד עם היסטוריה עדכנית וזיכרון קולקטיבי, ועוסק באתגרי הדמוקרטיה בחברה העכשווית.
במאי הפעולה: דנה יהלומי וניר שאולוף 

בשיתוף אוניברסיטת צ'וסאן – גוונגג'ו

אמיר יציב

אדם, 2024
וידאו חד ערוצי ו-CGI, HD, 20 דקות
בניסוי פסיכולוגי ייחודי, פסיכולוגים קליניים מוזמנים לספק טיפול נפשי לרובוט עם בינה מלאכותית. מטרת הטיפול להבין את ה״כאב״ המדומה של הרובוט ולפרש את ״חלומותיו״. המטפלים מתקשרים עם הרובוט, השואף ללמוד ולחקות תכונות אנושיות, ומתמודדים עם שאלות עמוקות הנוגעות במהות האנושית ובמאפייניה היקרים לליבנו כגון כאב, רגשות, נפש ומודעות למוות. הסרט עוקב אחר התקדמות הטיפול, מהלהיטות הראשונית של הרובוט לחקות איכויות אנושיות ועד להבנה כי לעולם לא יהיה אנושי. על רקע עליית המכונות והאינטליגנציה המלאכותית, הסרט מעלה שאלות קיומיות מהותיות: מה באמת מאפיין אותנו כבני אנוש, ולאן מובילה אותנו דרכנו?

יעל פרנק

מבוסס על שמועה, 2024

את ההשראה לעבודה חדשה זו שאבה פרנק מציור של האו ראיון (המכונה סוקי) משנת 1869, הנחשב לציור השדים המסורתי היחיד ששרד. בציור שד מוביל את צ׳אה הונג-ניום, שהיה בדרכו חזרה לביתו ביום השנה למות אביו, בשביל הררי. לפי הסיפור, כשצ׳אה נקלע למזג אוויר סוער וגשום ולא יכול היה להמשיך, הוא הרים את מבטו לשמיים ובכה. לפתע הופיעה ׳אש רפאים׳ שהדריכה אותו בדרכו ואפשרה לו לבצע בבטחה את טקסי אבותיו. המייצב של פרנק מציב זה לצד זה את רעיון המסורתי של ״הדרכה״ בידי רוחות וביטוי אפשרי להדרכה שכזו בימינו.

גיא שגיא
מונולית AB

סדרת האותיות הרדופות היא פרויקט אמן מתמשך. הרעיון נולד מעיסוק בפיקטוגרמות שציירו ציירים קדומים, מעין ״תמונות מחשבה״ שיצרו קשר ישיר בין מילים לדברים. בפיתוח הטכניקה האמן מתייחס לרצף האותיות כבסיס להנעת נרטיבים, כשהוא אורג ומקודד לתוכו סיפור שלם. הנרטיב מתקדם לפי סדר הא״ב, כלומר נפתח באות A ומסתיים באות Z. הגופן הפיקטוגרמי שנוצר משמש כגופן בסיסי לכתיבת משפטים, סיפורים, דוחות, תיאורי מצב ועוד. מונולית AB הוא גופן חדש בסדרת האותיות הרדופות שהתעצב סביב רעיון הקדמה והמודרנה.

מוטי מזרחי
הילינג, 1980

עבודת הווידיאו היחידה של מוטי מזרחי, מורכבת מסדרה של פעולות ומחוות בגופו ועל גופה של אישה בלתי מזוהה. סדרת הפעולות המתחלפות מתגבשת למעין לקסיקון של מחוות גוף מושגיות שאותן פיתח האמן בעבודות שונות במהלך שנות השבעים. ההצטברות הרציפה של הדימויים בווידיאו נעה בין צורות של שמאניזם וריפוי לבין שפה טקסית המשתמשת בגוף האנושי.

אנה ווילד וניר שאולוף

תופים ומחולות, 2024

״ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את-התף בידה ותצאן כל-הנשים אחריה בתופים ובמחולות״ – שמות טו, כ

האופרטה המצולמת מתארת את הסיפור התנכי של יציאת מצריים, נס חציית ים סוף שבעקבותיו עם אחד שוחרר ועם אחר טבע. רגע זה של הולדת העם מסמן את לידתו של נרטיב מיתי, המשמש אב טיפוס לצורך האנושי בהתרוממות רוח משותפת על רקע אסון, וכל זאת מלווה בקול הלמות התוף.

מאיר טאטי

הנוכל, 2024
הנוכל מצביע על הפוטנציאל של הלא ידוע. תחבולותיו מסוכנות כשאנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות יתרה אך אפשר לנטרלן כשאנחנו לומדים לצחוק מעצמנו בהנאה כנה. הוא משמש כמדריך שלנו  בתשע המערכות של המופע. בכל מערכה מופיעה דמות ארכיטיפית המקובלת בטקסים שמאניסטיים: האב הקדמון, חיית הטוטם, השמאן, הנוכל, המרפא, המדריך, הלוחם, הילד והצל. כל הדמויות הן אווטארים שנוצרו על ידי מחוללי טקסט-לווידיאו מבוססי בינה מלאכותית. האווטארים האלה משמשים במצגות ובסרטוני שיווק. האמנים המופיעים מתקשרים עם האווטארים שעל המסך, מקשיבים לסיפוריהם ולהדרכותיהם, ומתקדמים איתם במסע משותף. המופע יתקיים בתיאטרון במרכז מירו בסוף השבוע של פתיחת הביתן של המרכז לאמנות דיגיטלית בביאנלה ה-15 לאמנות בגוונגג׳ו.
מופיעים: מאיר טאטי, פארק קיונג הווא.