הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    רון עמיר – ג’סר אל-זרקא, הלוך-חזור

    מזה למעלה מעשור מצלם רון עמיר בעקביות ובהתמדה את הישוב ג’סר אל-זרקא, השוכן סמוך לקיסריה על הכביש המחבר את חיפה ותל אביב. בהיסטוריה של הצילום הישראלי לא זכור פרויקט כה ממושך וכה מחויב שהתמקד בשטח כה מצומצם. עמיר מצלם את הכפר על תושביו, בתיו ונופיו, ושהותו הממושכת במקום ועבודתו שם כאמן-מורה הופכת אותו כמעט לבן בית. מבטו החודר והאמפטי גובר על מכשולי הבא מן-החוץ. הצילום שלו נע בין התיעודי לבין המבוים ושובר הגדרות לגבי סוגות של צילום.

    התערוכה מתפרשת על פני שלושה מוקדים במקביל – המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, מוזיאון חיפה לאמנות, ובית הספר תיכון בג’סר אל-זרקא. כך נמתח קו המחבר בין חיפה-ג’סר-חולון, לאורך קו החוף של הים התיכון בישראל.

    לפרושׂ את מניפת הזמן בגבולות הכפר

    גלעד מלצר

    מה יש, מה אין

    את דמות פרויקט הצילום של רון עמיר בג’סר אל-זרקא מתווים המבנה, הצורות והתכנים של היישוב. לג’סר – כפי שמכנים את המקום תושביו, שקוראים לו גם פשוט "הכפר"[i] – מבנה כאוטי, מאולתר. למבקרים קשה להתמצא בו. רק בסוף שנת 2009, לראשונה בתולדותיו של היישוב הצפוף, החל משרד הפנים בהכנת תוכנית-אב שבמסגרתה נבחנים הצורך והאפשרות להרחיב את תחום השיפוט שלו.

    אין בג’סר אל-זרקא גריד מותווה של תכנון מוניציפלי. מעטות הדרכים שניתן לכנותן רחובות ראשיים, ומעטים גם מבני הציבור המקילים על ההתמצאות. אין תכנון מרחבי מסודר, אין חזרתיות, אין סדרתיות. למעשה, אין בג’סר אל-זרקא דבר טיפולוגי. לא הבתים ולא הרחובות, לא ארגון המרחב הפרטי או הציבורי. הצילום הסדרתי הסדור, הטופולוגי, מבית מדרשם של בני הזוג הילה וברנט בכר, לא יצלח כאן. כל דבר עומד לעצמו, והדברים אינם חוזרים על עצמם – להוציא אולי דיוקן פניו של המוכתר דיב אל-עלי, התלוי בבתים רבים ואשר שב ומופיע ברקע התצלומים של עמיר. תצלומי הבתים, המבנים והסביבות רק מדגישים את חד-פעמיותם. התכנון היחיד הניכר לעין בעבודות האלה הוא זה של עמיר עצמו, המצלם במכוון את הלא-מתוכנן. כך למשל בעבודה בית, המציגה בניין תלוש למראה: הסביבה המיידית שלו אינה בנויה, והבתים שברקע כלל אינם דומים לו. הוא אקזמפלר של אלתור. לוחות העץ הצבעוניים האוטמים את חלונותיו, כנראה באופן זמני, מספקים דגש ויזואלי נוסף ומשעשע לחריגותו.

    באחת העבודות המוקדמות בפרויקט צילם עמיר שלט פרסום הניצב במתחם המועצה. על המשטח הגדול נראים רק סימני + שחורים אקראיים – כפי הנראה סימני הדבקה ישנה – אשר מנמרים את המשטח הלבן-תכול, המהדהד את השמים שמעליו. סימני חיבור אירוניים, שאינם מצטברים לדבר. פרסומת ללא-כלום, ובכל זאת יצא עמיר לגלות מה יש בג’סר אל-זרקא מאחורי הסימן הריק, מעבר ללוח הריק.

    מה שמצא מאחורי החסר הוא הדבר שיש בג’סר אל-זרקא. הדבר שיש ליישוב, ומתווה נחרצות את אופיו המרחבי: גבולות. והם המגדירים את מסגרת הפרויקט.

    המסגרת

    רון עמיר מצלם בג’סר אל-זרקא במשך קרוב לשתים-עשרה שנה. הוא ביקר ביישוב מאות פעמים, צילם בו בכל השעות והעונות, נכנס לכל השכונות והאזורים, התארח וצילם בבתים רבים, בעסקים ובמבני ציבור. הוא הוזמן לצלם אירועים משפחתיים, והיה שם בחגים ובעיקר בימי חול. אין צלם ישראלי שבילה וצילם כל כך הרבה במקום אחד. ג’סר אל-זרקא הוא זירת ההתרחשות הבלעדית של הפרויקט. תושביו הם אמנם נשואי עבודות ותת-סדרות רבות, אך עמיר לא יצא עמם מגבולות היישוב. במהלך השנים שקל ללוות תושבים למקומות העבודה שלהם, בעיקר בענפי השירות בגוש דן ובחיפה, או למרכזי הקניות והבילוי שלהם. בסופו של דבר החליט לצלם רק בכפר, ועד גבולותיו: מהים במערב ועד כביש מס’ 2 במזרח; מחומת ההפרדה בינו לבין שכנתו העשירה קיסריה שבדרום, ועד נחל תנינים ובריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל בצפון.

    גבולות הכפר, אם כן, קבעו את המסגרת שבתוכה צילם-יצר-ייצג-צרף עמיר את העולם של ג’סר אל-זרקא. למרות הריבוי העצום של תצלומים, מספר הסדרות הרב וההתמקדות בנושאים רבים ושונים, המגבלה שהטיל עמיר על עצמו מאפשרת לחשוב את כלל הפרויקט כמארג צפוף יחיד, המורכב מפריטים אשר כל אחד מהם משמעותי בפני עצמו, ולצד זאת מהווה חוליה או צומת ב"תמונה הגדולה".

    מערב: החוף והים

    עמיר הגיע לג’סר אל-זרקא לראשונה בשנת 1996: בשעות הפנאי מעבודתו כחצרן בקיבוץ מעגן מיכאל, טייל לאורך קו החוף ועצר במעגן הדיג הקטן של היישוב.[ii] סמוך לשם, בחוף הרחצה, צילם כעבור שש שנים את הסדרה הראשונה, משפחות על שפת הים. אז טרם ידע שהדבר יתפתח לפרויקט עצום, ויניב גם מערכת יחסים עשירה ומשמעותית עם היישוב ועם רבים מתושביו. עם זאת, כבר בסדרה מוקדמת זו אפשר להבחין במה שיהיה לאחד מסימני ההיכר של צילומי הדיוקן שלו: המתח שבין האספקטים המבוימים והמוקפדים של הצילום לבין הרשות ואולי אף הזימון של המקרי, השגרתי והאקראי לתוכו. המשפחה המצולמת אמנם מאורגנת לצילום קבוצתי, אך מאחור ובצדדים החיים ממשיכים. הם אמנם שותפים לבימוי ה"פוזה" הקבוצתית, אבל את הסצנה כולה מנהל עמיר – שאינו מנקה את צדי ואחורי הפריים, אלא מותיר אותם דינמיים ושוקקים.

    הים המשיך להופיע בצילום של עמיר. בשנת 2003 חזר לצלם במעגן הדיג רצף של מיקרו-התרחשויות באותה נקודה, המתפתחות בדיפטיך במעגן לכדי רגע קולנועי אשר מזמין אותנו להתמקד בשינויים המינוריים בקומפוזיציה ובפעילות המגוונת על רקע מנעד גוני הכחול. הים, מתברר, אינו אותו ים. והצילום הוא המאפשר והדורש מאיתנו לתת את הדעת על ההבדלים, השינויים, הזמן.

    כדרכם של רבים מתושבי ג’סר אל-זרקא, עמיר סוחב עמו את הים וסימניו אל מרחבים אחרים בפרויקט. פירות ים (קינוח) ועדויות לעיסוקים ולתחביבים הקשורים אליו מעטרים את צריפי הדייגים (אצל חליל, אצל חמדן). הם ניכרים גם בתוך היישוב פנימה, למשל בביתו של חאלד (על שפת ים כנרת), שכבר מזמן אינו מתפרנס מדיג, אך הים והחוף נותרו ביתו גם בחדרו שבעומק היישוב. דגמי סירות, דגים מגולפים, פוחלצי דגים, מוביילים ממשקולות וכוכבי ים, מאובן שנשלה מן הקרקעית – כל אלה מקשטים את קירות החדר, שבמרכזו נערמות רשתות דייגים המחכות לתפירת המשקולות והמצופים. בינות ולתוך הרשתות נטווים מרכיבים אחרים של עולמו: דגם קטן של מסגד אל-אקצה לצד הדפסה זולה של ציור נוף (על שפת ים כנרת של ראובן רובין, קלאסיקה של האמנות הישראלית); שלל ציד נושק לפוסטר של קלימט ולציור "ניאו-סוריאליסטי"; כלי נגינה הפזורים בחדר; פסל אבן, שנראה כבן בית במסורת הפיסול הישראלי-כנעני, וניצב על השולחן לצד פסלון קטן של קדושה נוצרית מעל אקדח צעצוע מפלסטיק. עולמו של חאלד מורכב, שזור, כאוטי כמו הרשתות הנתפרות בתהליך.

    הים לא נגמר שם. הוא שב ומופיע בגאווה, ממוסגר, על קיר החדר של מאלק, בדמות מפרשית המקועקעת על גבו של רשיד, כמו גם בתקריב הצבעוני, המקומי. הים הוא שלהם לפנאי, לרגיעה, לתחביבים, למעט פרנסה, לתקווה. הים הוא זה אשר ממנו סירבו תושבי ג’סר אל-זרקא להתנתק, להתפנות, לברוח, להיות מגורשים ב-1948 – וכך, בהיצמדם למפרץ היפה, נותרו למעשה תושבי היישוב הערבי היחיד על קו החוף הישראלי. זו אינה פיסת החוף האקסקלוסיבית של ארסוף, לא המפרץ הסגור בעתלית, לא המרינות של הרצליה ואשקלון ולא הטיילת המשופצת (שוב) של תל אביב. עבור תושבי ג’סר אל-זרקא, הים אינו רק גבול, אלא גם ובעיקר אופק.

    צפון: הנחל, יום ולילה

    שניים מהמאפיינים הדומיננטיים של הצילום של עמיר נוכחים בסדרה שיצר בשנת 2006 בקו הגבול הצפוני של היישוב. גם קו זה הותווה ביד הטבע: נחל תנינים, המשמש מקום מפגש פסטורלי בעיקר עבור צעירי היישוב. בתצלומי היום של הסדרה ברזך, עמיר מתעלם מן השאיפה הנהוגה ללכוד את "הרגע המכריע". הוא מוותר על הדיקטום הקרטייה-ברסוני, על הציווי לחפש את נקודת המגוז הטמפורלית אשר האירוע המכונן מתרחש בה, הסצנה מתלכדת, הקסם הצילומי נולד ונעלם. תחת זאת הוא מתעקש לבחון את ההווה המתמשך, הבנאלי, של החולין. אין ברגעים הללו בדיחה ויזואלית, הפתעה, פרודיה, זעזוע, סנסציה או קומדיה. אין בהם מימד של מציצנות הלוכדת את האחר, מדגישה את השונה או תרה אחר החריג. עמיר מקפיד לא להדגיש את החלקים הקשים מבחינה סוציו-אקונומית בהוויית הכפר ותושביו. אין זאת שהוא מעלים אותם או מתעלם מהם, אלא שהוא מסרב גם להעמיד אותם במרכז. הוא אינו מחויב לאמת תקשורתית-עיתונאית-דיווחית, ואף לא לצילום תיעודי קלאסי. העוני, הבעיות המקומיות והאישיות, כל אלה מוצגים רק כחלק, ואפילו לא מרכזי, מהוויה מרובדת, מסובכת ועשירה.

    עמיר ניצב בתוך אחד היישובים העניים ביותר בישראל, מול אנשים הזוכים על פי רוב להתעלמות מהיותם ומנראותם – ודורש לראות ולהציג אותם בסיטואציה שגורה, רגילה, בלתי- או אנטי-סנסציונית. צעירים דגים או רוחצים בנחל. דבר אינו קורה. ואולם, אם נביט בעיון ברגע המשעמם-לכאורה הזה, המונצח בתצלום מדורה, נבחין שאחד הצעירים לבוש במדי צה"ל. החריגות היחידה בסצנה היא הניסיון להיות בלתי חריג בחברה הישראלית בעזרת אחד מסממני הנרמול השכיחים ביותר שלה. כמו תצלומים רבים אחרים של עמיר, העבודה היא פריים ללא מרכז, ללא פעולה או דמות דומיננטית. רגע שאינו עוצר את הזמן, אלא מאפשר התעכבות והתמקדות במה שחומק מן העין.

    צילומי הערב והלילה באותה סדרה פורשים פן עקרוני נוסף בעבודה של עמיר. זהו הצילום הפרטיסיפטורי, השיתופי, הניצב בין שני הקטבים המובהקים של צילום: מכאן מבוים, מכאן תיעודי לסוגיו. המקום המתועד הוא נקודת מפגש קבועה של החבורה. הפעילויות שגורות ורגילות, מבחינתם – התחממות לאור המדורה, שיחה, ארוחה משותפת שבסופה מפנים בקלשון את האשפה שהצטברה ושורפים אותה במדורה. לכאורה, עמיר רק מתעד את הרגעים הללו. למעשה, ברור שהוא גם מכוון ומבנה את האסתטיקה שלהם. הם מציעים והוא מעצב; הם מתקנים והוא משנה; הם עושים משהו והוא מבקש שיזוזו קצת, שימתינו רגע. אין רגע מכריע אשר נלכד כהברקת-מבט של הצלם המתעד, אבל גם המצאה של סיטואציה אין. יש שיתופיות בייצור התצלום. דורון רבינא, במאמרו בקטלוג, עומד על מקורה במלה פשוטה: חברוּת. עמיר לא יבקש מן המצולמים לעשות משהו שאינו "הם" ואינו שייך לעולמם, והם חשים די נוח לבקש שינוי או לסרב. התוצאה היא פרי המפגש בין היכולות הטכניות, הידע, הבחירות האסתטיות והאינטואיציות האמנותיות של עמיר לבין רצונם של המצולמים לקחת חלק בתהליך המנכיח ומשקף את חייהם. אופן פעולה זה הוא היפוך העמדה והמהלך מן הסוג הניכר למשל בעבודותיו של הצלם הקנדי ג’ף וול, אשר בורא סיטואציות המהדהדות מציאות אפשרית. עמיר, לעומת זאת, מתחיל מהמציאות, בוחן את האפשרות לשינויים מינוריים המתבקשים בתוכה, ואז מעצב אותה (במקרים רבים יחד עם מושאי הצילום) לכדי סיטואציה צילומית המתקיימת במתח שבין התיעודי למבוים.[iii]

    דרום ומזרח: החומה, הכביש ומה שמעבר

    מדרום לא היה לג’סר אל-זרקא גבול של ממש עד שנת 2002. אז החליטה החברה לקרן קיסריה לחצוץ בין אחד היישובים העשירים בישראל לבין שכנו מצפון – אחד העניים שבהם. בין השניים הוקמה סוללת עפר אדירה. במשך כמה שנים פיטרלו עליה שומרים ורכב סיור. נזקי הזמן ומזג האוויר הביאו לקריסת חלקים מהסוללה, וכיום אין עליה שמירה; גבול מעשה ידי אדם זה מתפורר לאטו, מזכרת ליחסי הטינה, הקנאה והחשד בין השכנים. בשנים 2002, 2006 ו-2008 שב עמיר ויצר פנורמות של ג’סר אל-זרקא ושל החומה. אלה תיעדו את מערכת היחסים המורכבת מבעד לפריזמה המרחבית. הבחירה של עמיר בז’אנר "התמונה הרחבה" מציגה את הסיטואציה במערומיה. הסוללה נבנית, נישאת, מתפוררת. ג’סר אל-זרקא ממשיכה להתפשט דרומה.

    גם ממזרח תוחם את ג’סר אל-זרקא מחסום מעשה ידי אדם: כביש מס’ 2, כביש החוף, אחת האוטוסטרדות המרכזיות של ישראל. הואיל וממערב ומצפון תוחם את היישוב הטבע (ים, נחל ושמורה), ומדרום הוא מוגבל מוניציפלית, עיניהם של התושבים נשואות מזרחה – כפי ששרטט עמיר בסדרה פנים וחוץ משנת 2004. זה גם מקורם ההיסטורי: באמצע המאה ה-19 התיישבו אבותיהם בשולי בִּצות כבארה. כיום אלו הן האדמות החקלאיות של בית חנניה וקיבוץ מעגן מיכאל, מעברו האחר של הכביש הסואן. בתצלומי הסדרה – אשר צולמו כולם מתוך היישוב – נראים המרחבים הנידונים מזה שנים בוועדות שונות ובדרגים שונים כאופציה לפתירת מצוקת המקום של ג’סר אל-זרקא. התצלומים בסדרה מדגישים את כליאותו של היישוב, כמו גם את הזמן האדיש. התושבים ממשיכים בשגרת יומם, התנועה זורמת והפרות רועות בשדות שפעם היו של אנשי ג’סר אל-זרקא, וכעת יכולים לגאול אותם מן המצוקה התכנונית-מרחבית, אך אינם עושים זאת. דווקא הבחירה ביומיומי, בבנאלי, היא שטוענת סדרה זו בפוליטי. איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר.[iv]

    אחד מול רבים

    פרויקט ג’סר אל-זרקא, הלוך-חזור פועל בין הפכים, קצוות וניגודים. פרויקט צילום בעל אורך נשימה כה ניכר מייצר לא רק מבחר תצלומים סלקטיבי, אלא גם נפח ועומק אינקלוסיביים. אחת ההחלטות העקרוניות לקראת אגד התערוכות המסכם את פרויקט הצילום בג’סר אל-זרקא היתה לנסות להנכיח לא רק את הצילום היחיד, האסתטי והממוסגר, אלא גם את הריבוי, את הזמן, את השינויים, את ההחמצות, את חוסר הארגון הייחודי. לשם כך יצר עמיר את העבודה האחרונה בפרויקט, מיצב ההקרנות על הדרך, המוצג במרכז בחולון. אף שגם עבודה זו מבוססת על סלקציה, ואף שעברה כמובן תהליך של עיבוד, עידון והבניה, היא בוצעה בכלים שונים – מצלמה דיגיטלית פשוטה, שעמיר מחזיק תמיד במכוניתו לצורך זה ממש – צומחת ממוטיבציה שונה ופורשת מניפה רחבה, עודפת, של מסורות, נושאים, תכנים וצורות המספקים פן עקרוני ומשלים לפעילותו בג’סר אל-זרקא. העבודה היא תולדת היענותו של עמיר לשמש גם "צלם מקצועי" המתעד את הנעשה ביישוב: החל בחתונות, חגיגות והתכנסויות אקראי, עבור בתיעוד נזקים לצורך שמאות או צילום סירות הדיג לקראת טסט שנתי, וכלה בתקריב רשת שניזוקה. תצלומים אלה לא נועדו "לגלריה", ובכל זאת בחרנו להציג גם אותם. מבחינתו של עמיר, פעולה כזו של "שירות לקהילה" מקבילה לפעילותו בעלת המוטיבציה האמנותית, ואף שלכל ערוץ ייעוד ויעד משלו, הם תומכים ומזינים זה את זה. ההצבה היא הצעה לקריאה נוספת של הפרויקט. כזו המבהירה כיצד הצלם, אתר הצילום ומושאיו חברו יחד באופן שאינו הייררכי או כרונולוגי, אלא כמניפת דימויים של אנשים, מקומות, אירועים וחפצים הנפרשת בזמן ובמרחב, בזיכרון ובשכחה, מסתירה ומגלה את מה שנמצא קרוב, בשולי הדרך.

    [i] לג’סר אל-זרקא מעמד של מועצה מקומית אזורית. כיום מתגוררים ביישוב כ-14,000 תושבים. זהו מניין חשוב, משום שעל פי חוק, ליישוב ובו 15,000 תושבים יש לבנות מחלף ישיר מן הדרך הראשית. כדי להיכנס לג’סר אל-זרקא כיום, יש לבצע מעקף ארוך דרך כביש מס’ 4 (כביש החוף הישן), והכניסה ליישוב מתבצעת דרך מעין צינור העובר מתחת לכביש מס’ 2 או דרך גשרון צר. מצב זה אמור להשתנות בשנים הקרובות.

    [ii] את המידע באשר לביוגרפיה של רון עמיר ולהתנהלותו בג’סר אל-זרקא, כמו גם את הציטוטים מדבריו, אספתי במהלך עשרות שעות מפגש בסטודיו שלו, בנסיעות לג’סר אל-זרקא, לחיפה ולחולון, ובחלופת שו"ת שערכנו בשנים 2012-13. הציטוטים הם בעיקר מתשובות שלו על שאלות שהפניתי אליו במייל.

    [iii] תהליך מעט שונה ניכר בעבודה היחידה בתערוכה שאינה תצלום: הווידיאו המנהרה. עמיר הוא שהציע לקבוצת ילדים לרדת איתו לנקבה התת-קרקעית המהווה חלק מאמת המים הרומית העתיקה, ומוצגת לראווה ביישובים השכנים, בית חנניה וקיסריה. נוכחותו של המבוגר האחראי שיזם את הטיול הקצר היא שיצרה את הסיטואציה, אבל עמיר מאפשר לילדים להוביל ולנסות לנחש ולפנטז היכן הם.

    [iv] לאחרונה אישרה הוועדה המחוזית הפקעת אדמות בשטחים החקלאיים של מושב בית חנניה לטובת הסטת כביש החוף מזרחה – מהלך שמטרתו הרחבה של ג’סר אל-זרקא. עם זאת, המהלך עוד רחוק מביצוע. ר’ למשלhttp://www.haaretz.co.il/news/education/1.2055555

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: