הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    על פי מקורות זרים

    הביטוי "על פי מקורות זרים" הוא עלה תאנה רטורי. קריצת עין מקובלת במדינות רבות, וישראל בכללן. הוא נגזרת של מצב משפטי שכל כולו עמימות – ואף על פי כן, הוא נמצא בשימוש על רקע בהירות מובהקת בכל הנוגע לענישת מי שמסיר את העלה.

    "על פי מקורות זרים" נעשה מטבע לשון מקובל בתדריכים רשמיים, בכלי התקשורת ובשיח האקדמי. על פי רוב משתמשים בו כדי לעקוף מגבלות של איפול או צנזורה, שהנימוק להן הוא בדרך כלל בטחוני במובן הרחב והבלתי מוגבל ביותר. הוא משמש את הדובר כדי לחמוק מאחריות לחשיפת המידע האסור. הם, הזרים, טוענים כך. כמאמר השיר, אמרו את זה קודם, לפני.

    מידע רב יותר ויותר זמין כיום לאנשים רבים יותר ויותר. אוקיאנוס אדיר של אינפורמציה בשלל פלטפורמות: ברשת, בספריות, נגיש לכל המעוניין. אלא שממשלות, צבאות, ארגוני מודיעין, גופי מחקר ותאגידים כלכליים עדיין עסוקים בהסתרת מידע, בסינונו ובהצפת מידע כוזב במדיה וברשתות. ממשלות וארגונים שמרו בסוד מאז ומעולם את דבר קיומם של אתרים, פעולות, שמות ואישים מסוימים. מאז ומעולם השתדלו להטעות בכל הנוגע לקיומם של אמצעים, יחידות או מבצעים. מאז ומעולם התעלמו משאלות, סילפו או שיקרו. ההצדקה שנקטו היתה כי עשו זאת לטובת כלל הנתינים, האזרחים. בשם טובתם של אלה התבססו חונטות סוד ומעגלים של שומרי החותם. מדינת הלאום המודרנית ואיתה התאגידים הגדולים – בשר מבשרה – פיתחו איבה גלויה לשקיפות המידע וזמינותו. המדינה והתאגיד המודרניים הם שונאי אינפורמציה במהותם. המדינה והתאגיד המודרניים חרטו על דגלם איבה לחופש המידע. הם יצרו מנגנונים להסתרה, העלמה, סיווג, מידור, סילוף והשתקה. הם גיבו וממשיכים לגבות את עצמם בחוקים המאפשרים לרדוף את אלה שמנסים להשיג ולהפיץ מידע.

    חומת המגן שלהם ניצבת על יסודות איתנית של דוקטרינה מגובשת המסתתרת מאחורי ביטויים ותבניות לשון כגון "טובת המדינה", "אינטרסים בטחוניים", "מידע שעדיף שלא ייפול לידיים הלא נכונות", "דרגים נכונים", "הציבור בידיים טובות", "יש פיקוח" וכדומה. במהותה, תפישת עולם זו נשענת על ההשקפה התומכת ב"שקרים הנעלים" מבית מדרשו של הפילוסוף הפוליטי היהודי-אמריקאי ליאו שטראוס, והטענה בזכות "אשליות הכרחיות" מפי התיאולוג והפובליציסט האמריקאי קארל ריינהולד נייבור. לשני אלה היתה השפעה מכרעת על צמיחת האידיאולוגיה הניאו-שמרנית בעולם המערבי, וארה"ב, אנגליה וישראל בכלל זה.

    בשנים האחרונות אנו נחשפים שוב ושוב למידע שמבהיר מה שרבים חשדו בו כבר מזמן: מדינות ותאגידים לא רק מסתירים מאיתנו אינפורמציה. הם ושלוחיהם גם משקרים לנו בריש גלי, ולא פעם עושים זאת באופן שמעמיד אזרחים, קהילות וסביבות בסכנה. במדינות רבות מוזרמים תקציבים אדירים לתוכניות ופעולות "סודיות" או "חסויות", נעדרות פיקוח. מעשים נעשים תוך עבירה על החוק המקומי והבינלאומי, ותוך זלזול או התעלמות מוחלטים מאמות מידה מוסריות בסיסיות.

    מדי פעם, כאשר מוסט מסך השקרים והאיפול, מתברר שגם הטענות באשר לפיקוח אחראי על אותם אתרים, ארגונים ופעולות אינן לגמרי נאמנות למציאות. רק בתחילת ספטמבר 2011 אמר סגן ראש השב"כ לשעבר, ח"כ ישראל חסון (קדימה), כי "הציבור חייב לדעת שוועדת החוץ והביטחון מתקשה לקיים את הבקרה שהיא מחייבת לקיים. אנחנו לא יודעים להגיד היום לציבור שהוא יכול להיות רגוע כי יש פיקוח". במקרים הנדירים שמסגרת הפיקוח עצמה נדונה בהם בפומבי, הדבר נעשה שוב בקודים ובתיאורים כלליים. לדוגמה, כאשר דווח באותו חודש ב"ידיעות אחרונות" שב-6 בספטמבר 2011 יתקיים בכור בדימונה "מבצע פרנדדו" ש"ידמה דליפה רדיואקטיבית כתוצאה מפגיעת טילים", הודגשה העובדה ש"מספר שותפי הסוד בתרחישים שייבחנו ובתוצאות התרגיל יהיה מצומצם ביותר". כלומר, לציבור אין זכות לדעת. הוא יכול רק לסמוך. לסמוך על אלה ש"אינם יודעים להגיד לציבור", באותו שבוע ממש, "אם כרגע יש פיקוח".

    בעולם שהתקשורת בוגדת בו בתפקידה העיתונאי – שלא לומר, זונחת אותו מכל וכול – האחריות על חשיפה של העובדות, של התקציבים, של הפעולות ושל האחראים להחלטות ולמחדלים עוברת באופן כמעט מוחלט לידי הפרט. לידי אנשי מקצוע דוגמת דניאל אלסברג, האיש שחשף את מסמכי הפנטגון, שאליהם נחשף בתוקף תפקידו כיועץ בטחוני בכיר (ר’ מאמרו של אלסברג במוסף "מארב" הנלווה לתערוכה), לידי חיילים כמו כמו ענת קם או הנחת האמריקאי בראדלי מאנינג, שמואשם שהעביר לאתר ויקיליקס מאות אלפי מסמכים מסווגים וסודיים, ולידי ארגוני תקשורת אלטרנטיביים כמו ZNET,Independent Media Center ואחרים.

    ארגוני "מודיעין דמוקרטי", ובראשם ויקיליקס ואנונימוס, כמו גם "סתם" אזרחים, מנצלים את מארג הרשתות המקוון כדי לגלות, לאגור ולהפיץ מידע שמדינות ותאגידים היו מעדיפים להעלים מעיני הציבור. אף שהם מוקעים, נרדפים ולעתים גם מועמדים לדין ונידונים למאסר, פועלם דמוקרטי במהותו. במובן העמוק, הוא מהות הדמוקרטיה: הצגה של מירב המידע בפני מירב האזרחים כדי שיוכלו להגביל את האחיזה האבסולוטית של הכוח. כפי שטוען נעם חומסקי במאמרו הקלאסי "האחריות של האינטלקטואלים", האחריות כולה שלי. שלך. שלנו. חשיפת האמת, הבנתה, הבנת המשמעויות הנגזרות ממנה, הפצתה – כל אלה הן משימות שחובה להפקיע מהקרטל של הון–שלטון–תקשורת מסחרית.

    כמה מהטקסטים שמלווים את התערוכה במגזין האינטרנט "מארב" עוסקים בסוגיות אלה.

    התערוכה "על פי מקורות זרים" היא ניסיון לבחון מה פירוש הדבר להתבונן, להאזין ולייצג את מה שאולפנו לקבל כאסור למבט, לידיעה או להצגה. ההיסטוריה של העיסוק בנושא זה בישראל ובעולם כולו קצרה מאוד. התערוכה עוסקת בדבר שאמור לא להתקיים כלל, לפחות לא בתודעה הציבורית או בגלוי. דבר שלא לגמרי ברור מה טבעו, צורתו ותכניו. התערוכה שואלת כיצד האמנות – זו שתכליתה (אם יש לה תכלית) היא להראות ולהשמיע, לייצג – מסוגלת להתמודד עם התביעה והציווי לא להראות. איך אפשר להראות את הבלתי נראה, המוסתר, הסודי? האם ניתן לעשות זאת בלי להיענש? מה פירוש הדבר, "לגלות" סוד? כלום אין זה רצונם של האמנים, להראות? ואולי דווקא לחשוף, לחשוב, את הנסתר?

    16 האמנים המשתתפים בתערוכה בחרו פרקטיקות אסתטיות, כלים, סגנונות, מדיה, חומרים ותכנים רבים ושונים בבואם להתמודד עם הנושא. הם פורשים מנעד רחב של אפשרויות להתבונן, לחשוב, לבחון ולייצג את זה שמוסתר, מסולף, מעוות, נעלם, ואת מה שעליו נאמר לנו בפירוש: את זה אסור לראות ואסור להראות. יש המפנים את מבטם היישר אל מה שהם חושדים או מה שעל פי מקורות זרים "נמצא שם". אחרים בוחנים תופעות ידועות בלי להפנות אצבע מאשימה או מצביעה למקום או לארגון ספציפיים. יש העוסקים בבעיה של לראות או לא לראות, ובאקט הראייה עצמו (כמו גם בניגודו בדמות העיוורון או ההסתרה). יש המתמקדים באתר, פעולה או ארגון, ומכוונים את המבט אל מעלימי המידע עצמם – אל אלה שמבקשים להסתתר, להיות לאוקסימורון מופלא ומפלצתי, להיות בלתי קיימים ככל שזה נוגע לך ולי.

    אנחנו, אמנים, יוצרים וצופים, דורשים לדעת. זאת לא רק זכות, זו חובה.

    ולכן, הנה כמה מהם, כמה תגובות עליהם וכמה מחשבות ויזואליות ואקוסטיות בעניינם: האתרים, הפעולות, הארגונים הנסתרים והמוסווים. הנה כמה אופני התבוננות במה שנאמר לנו שאינו קיים, ואף על פי כן הוא קיים או נעשה, לפחות על פי מקורות זרים…

    הנה כמה נסיונות להתבונן מאחורי מסך הסודות והשקרים.

    לנעם חומסקי ולדניאל אלסברג, שממשיכים להתעקש שאת האמת לא שומרים בסוד.

    תודות

    זה היה מסע ארוך, בן שנתיים ויותר, להביא את "על פי מקורות זרים" לקו הסיום. התערוכה, המאמרים הנלווים לה באתר "מארב" ויום העיון לא היו מתאפשרים ללא העזרה, התמיכה והעידוד של אנשים וארגונים רבים. תודתי האישית לאמנים בארץ ובחו"ל שנרתמו לפרויקט, ואשר שלחו ויצרו עבורו אוסף מרתק של עבודות. תודה רבה לכל משתתפי הכנס ולכל מי שתרם טקסט לאתר התערוכה. העושר כולו שלנו. זר תודות לאסיסטנטית הנפלאה שלי, כרמית גלילי; לעו"ד מיכאל ספרד, שיעץ לי בין בג"צ למשנהו ותרם גם מאמר חשוב באתר "מארב"; ולעדו קינן, שלימד אותי לנווט במרחבי הרשתות הסודיות.

    הפרויקט לא היה מתאפשר בלא האמון המלא והעזרה הצמודה שזכיתי להם מן הצוות הנפלא של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון: גלית אילת, שדחפה שהתערוכה תצא לדרך לפני שעזבה את ניהול המרכז; לאייל דנון, שמלווה את הפרויקט כשנתיים – תענוג לעבוד איתך; לרן קסמי-אילן, שניהל בשלווה וביעילות; לניר שגיב, שהצליח איכשהו להבטיח שהמספרים, האמנים והספקים יסתדרו; לאביגיל סורוביץ’, שאחראית גם לפן הרשתי, ובכלל זה אתר "מארב"; ולמאי עומר, שדואגת לציוד בהווה ולארכיון לעתיד. תודה למתרגמות דריה קוסובסקי וליסמין דאהר, לעורכי הלשון, אסף שור (עברית) ונתלי מלצר (אנגלית) ולמעצב גיא שגיא, שעשו עבודה נהדרת. תודה גם ליעל שאנן שעזרה בריכוז החומרים הרשתיים.

    תודה רבה לעיריית חולון ולעומד בראשה, מוטי ששון, שדואגים שתרבות – גם ביקורתית, כפי שמציע המרכז – לא תהיה רק סיסמה.תודה למכון שפילמן לצילום על העזרה בהפקתו של יום העיון, ובהבאה והאירוח של טרוור פייגלן בישראל. תודה לשלום שפילמן, לד"ר רומי מיקולינסקי ולד"ר איה לוריא מהמכון על תמיכתם בפרויקט.

    תודה אישית ליהושע סימון, רועי רוזן, חיים דעואל לוסקי, יהודה מלצר, נעם חומסקי, סלבוי ז’יז’ק, דניאל אלסברג, טרוור פייגלן וג’ון סמית על השיחות, חלופת המיילים, העצות והביקורת.

     

    טקסטים נוספים שנכתבו או תורגמו במיוחד לתערוכה ניתן לקרוא באתר האינטרנט "מארב", המקדיש לתערוכה גיליון מיוחד

     

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: