הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    מהילד שלך לא יצא שום דבר

    "ישנה שכונה אחת, לא רחוקה מכאן.." השכונה היא זכרונות הילדות. היא יחסי השכנים הכמו-משפחתיים. היא אי-הפורמליות. היא הקהילה הקטנה והחמה. מאיר טאטי משוטט ברחובותיה של שכונת ג’סי כהן.

    הוא מודד בצעדיו את הרחובות המוכרים לו כעת משנתיים של פעולות במרחב ושל מפגשים עם תושבים, אך מוכרים לו גם מזכרונות ילדותו. הם מוכרים לו כילד שהתגורר בצריפים האחרונים במעברה של חולון וביקר בבית דודו, סמוך לבית הספר ויצמן – משכנו הנוכחי של המרכז לאמנות דיגיטלית.

    אי-אפשר לנתק את סיפורה של שכונת ג’סי כהן מסיפור העלייה ההמונית של שנות החמישים. "ישראל רוצה בעלייה, אך הישראלים אינם רוצים בעולים," היטיב לנסח גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה בסוכנות דאז, את היחס הכולל כלפי ציבור העולים, ובכללו ניצולי שואה ויוצאי צפון אפריקה, תימן ועיראק. אתגר הקליטה של ציבור עצום זה הביא לגיבושם של כמה פתרונות מרכזיים, ובהם שיכונם של העולים בנכסים פלסטיניים שהופקעו – ולצד זאת הצפה של הארץ במעברות ולאחר מכן בשיכונים חדשים וזולים, אשר נבנו בחיפזון ויצרו מערך של שכונות שלא צמחו באופן אורגני, ורבות מהן היו לשכונות עוני.

    אחת השכונות הללו היתה שכונת ג’סי כהן, שהפכה להיות החצר האחורית של חולון. היא נבנתה בקצה הדרום-מערבי של העיר, מכספי תרומה של זוג נדבנים יהודים-אמריקאים, מקס וג’סיקה כהן. אז נמסרה לטיפולה של חברת הדיור הציבורי עמידר. מיום הקמתה של השכונה ניכר מעמדה הבעייתי בהשוואה לחמש השכונות הוותיקות שהיו הבסיס לעיר, ויחסי הכוחות הללו נותרו בעינם גם עם השכונות החדשות שהוקמו סביבה, קריית בן גוריון וקריית רבין. אפילו שמן של השכונות מעיד על כך: זו קרויה על שם המנהיג המפא"יניקי המיתי, זו על שם הצבר האולטימטיבי, ואילו ג’סי כהן קרויה על שם נדבנים אמריקאים, כאילו ללמד מי כאן בזכות ומי בחסד.

    אח גדול קטן

    טאטי בוחן את הפרטים הקטנים הנקרים על דרכו. הוא נאחז בדרכים צדדיות ובסיפורים אישיים, ומתחקה אחריהם כאספן. הוא אוסף שברי מציאות למרות ואולי מתוך הידיעה שגם אם יאסוף את כולם, לא יקבל אלא תמונה שבורה. הוא נע בין המרחב הציבורי לפרטי, מעל ומתחת לפני השטח, מלקט רסיסים.

    כרונולוגיית המסע בשכונה שלובה בכרונולוגיית ההתבגרות האישית, ושותפיו הראשונים ליצירה הם ילדים המשוטטים גם הם ברחובות. הם עוזרים לו ולשותפו, האמן הדני סורן דהלגארד, לשנע "קירות ניידים" ברחבי השכונה. התוצאה היא כוריאוגרפיה מגושמת של קירות אפורים המנהלים דיאלוג עם צבעם של השיכונים ועם קיר הבטון האימתני החותך את השכונה לשניים לטובת חלקם הדרומי של נתיבי איילון. סדרת קומפוזיציות המבוצעות באתרים בשכונה פותחת משחק אשר כמעט כל סידור של הקירות מייצר בו קלישאה של "פיסול במרחב הציבורי", ואיתו מבט אירוני הנשלח אל עבר העיבוד המקומי של המודרניזם.

    פעולה נוספת של טאטי ושל דהלגארד היא סדרה של "דיוקנאות בצק". עשרות מתושבי השכונה התיישבו לצילום פורטרט ועל ראשם גוש של בצק במשקל עשרה קילוגרם. בצק ולחם הם בסיסיים ואוניברסליים. אנו מכירים את מגעם ויודעים כיצד נוצר הבצק וכיצד הוא מעובד, נאפה והופך ללחם, אך מחוץ להקשרם הם מעוררים את סקרנותנו. דיוקן של פנים מכוסות הוא דבר צורם, אך כאשר אלה מכוסות בצק, זה נדמה כמעשה של שובבות.

    לצד הפעולה הפיזית במרחבי השכונה, טאטי מפזר בה "עיניים": קופסאות ובכל אחת מהן צג קטן, רמקול, מצלמה ומיקרופון. תפקידן אינו לפקח מרחוק ולמשטר. זה אינו "האח הגדול", אלא "אח גדול קטן". שלא כמו באמנות במרחב הציבורי, שהתקשורת בין הצופה והעבודה בה מוגבלת, הפרויקט מנסה לאפשר יחסים הדדיים. על הצגים מוצגים תכנים שונים: פעולות של טאטי, עבודות של אמנים אחרים הפעילים בשכונה, ראיונות עם תושבים וחומרים שצילמו. המצלמות שבתוך הקופסאות מצלמות ומשדרות בלא הרף. הן מנגישות את המבט לתושבי השכונה כולם, ובכך חותרות תחת מבנה הכוח ההייררכי שמייצרות מצלמות מעקב אחרות במרחב העירוני. תחנות ראשונות לקופסאות קלט-פלט אלה הן אזורים ציבוריים ברחבי השכונה: המתנ"ס, בית התמחוי וקן תנועת השומר הצעיר.

    השומר הוא אמיץ, עליז ורענן

    שותפיו הבאים של טאטי הם חברי הקן המקומי של תנועת השומר הצעיר. הוא מתחקה אחר עשרת "דיברות השומר", שנכתבו לראשונה ב-1916, כפי שעוצבו ב-1946 בידי שרגא וייל. הדיברות מתארים את דמות המופת של חבר התנועה במלים דוגמת "השומר לוחם לשוויון, שלום ואחוות עמים" ומלווים חיתוכי עץ של דמויות בלבוש שומרי מלא, הניצבות על רקע השמש העולה מהימנון התנועה. טאטי לוקח את העיצובים המקוריים, מגדיל ומרסס אותם על קירות קן התנועה השכונתי. את מקומם של פני הדמויות תופס כתם צהוב, עגול ואטום.

    בהמשך הזמינו טלי תמיר וטאטי את מדריכי קן השומר הצעיר להשתתף בתערוכה "בריסטולים" במוזיאון בת ים. לאחר שביתם שלהם הפך לעבודת אמנות, המדריכים נכנסים אל ביתו המקצועי של טאטי כדי לרסס את הדיברות לאורך קירות המוזיאון – הפעם ללא התערבות בעיצוב המקורי של וייל. השלב הבא בדיאלוג הוא טקס שומרי מלא, ובו יקבל טאטי את מדי התנועה.

    הגלריה במרכז המסחרי

    פגישה מקרית במתנ"ס עם ורד לבנון פרנטא, אמנית מקומית הפועלת בשכונה ומלמדת ילדים, היא הבסיס לדיאלוג שמתפתח בין טאטי לאמנים שונים, תושבי ג’סי כהן. ורד מובילה את טאטי אל מימי רוזנברג, וזו מראה לו את הדרך אל גנדי (גדליה) צימל. כל אחד מן האמנים חושף סיפור מסע: לבנון פרנטא, נכדתו של הצייר מרדכי לבנון, "פוצעת את הבד", כדבריה, כדי להפוך אותו לאנושי כך ש"יסחוב את מטען החיים שלי"; הקריירה האמנותית של רוזנברג החלה בפעולה בתוך השכונה ובמעורבותה בפרויקט שיקום שכונות; ואילו צימל משרטט מסע מרתק, שמתחיל בעיר לבוב שבאוקראינה המערבית, ממשיך באות לנין על שירות יוצא דופן למדינה ונגמר בג’סי כהן.

    קופסאות הקלט-פלט מועברות מן השטחים הציבוריים ברחבי השכונה אל אזורי העבודה של האמנים, ומתעדות אותם במשך שבועות ארוכים. בסופו של התהליך, טאטי אוצר לכל אחד מהם תערוכת יחיד בחנות ריקה במרכז המסחרי – חלל שנשכר במיוחד עבור פעילותו של המרכז לאמנות דיגיטלית בשכונה. אין זו הפעם הראשונה שחנות זו הופכת לחלל תצוגה, אך זו הפעם הראשונה שהמציגים בה הם תושבי השכונה.

    מאיר טאטי חוגג את השכונה ואת תושביה. נקודת המבט שלו אינה פטרונית, והיכרותו האינטימית איתה מאפשרת לו מבט ייחודי, כזה שאינו מתמקד בבעיותיה ובמטען הקיפוח והכישלון המקושר לשמה בקלות רבה מדי. הוא אינו "תייר אמנות" ואינו זר בשכונה, והיא אינה משמשת עבורו מושא אקזוטי. הוא משוטט ומתבונן בה מתוך סקרנות וקרבה, מחפש ומוצא אוצרות בפינות בלתי צפויות, שייך ואינו שייך.

    הממד הנוסטלגי במסעו של טאטי אינו פונה בעקבות משמעותה המקורית של המילה. "נוסטוס" בלטינית פירושה שיבה ו"אלגוס" פירושו כאב, אלא שטאטי אינו מביט לאחור בכאב, אלא בוחן את ההווה במבט מפוכח ואוהב. רגע מכונן אחד נגלה למבט הזה בינות לזכרונות הילדות. זהו הרגע שבו אמרה מורתו לאמו "מהילד שלך לא יֵצֵא שום דבר". המשפט הזה מלווה אותו ואת השכונה כמושא של מרד: מבט קר מן החוץ, שאין למרוד בו אלא בכוח המבט מבפנים.

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: