הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    חילופי חומרים

    תהליך שהחל באפריל 2010 תחת השם "סיפורי חיים: נשים כותבות" עם קבוצה של שבע נשים משכונת ג’סי כהן בחולון, מגיע בתערוכה זו לסיומו כתוצר מעובד ומרובד המקפל בתוכו אופנים שונים של חילופי חומרים.

    הקבוצה התהוותה מתוך מסגרת "מועדון נשים", פורמט שהופעל על ידי מתנ"ס לזרוס השכונתי. כעשר נשים היו מתכנסות מדי שבוע למפגש חברתי, להרצאה או לפעילות יצירתית. שבע הנשים בקבוצת "סיפורי חיים: נשים כותבות" היו הגרעין הקבוע והפעיל בו.

    למפגשנו הראשון הגיעו הנשים בהנחה שזומנו כדי לקחת חלק בפעולות הפרויקט הקהילתי – "פרויקט ג’סי" – שבדיוק אז החל להתקיים בשכונה. הן חשבו שבאו לצבוע, לייפות ולחדש את חזותה והיו נכונות לכל עזרה שתתבקש מהן למטרה זו.

    אך הצעתי היתה שונה מעיסוק בחזות והיא שרטטה בפניהן עבודה תהליכית במבנה של מפגשים שבועיים, ללא תכלית ידועה מראש. נשוחח, נקשיב זו לזו ונכתוב, הצעתי. מתישהו, הוספתי במבט קדימה, אל המפגשים הקבוצתיים אפשר שיצטרף תהליך מקביל של עבודה זוגית שלהן עם אמניות.

    כעת משהדרך נראתה לא לגמרי סלולה, היו כמה בודדות שהחליטו לפרוש. כך התגבשה הקבוצה הקבועה של שבע הנשים.

    התחלנו להיפגש במתנ"ס לזרוס, באולם שהוקצה למטרה זו בקומה השנייה של המבנה. לאחר מפגשים ספורים, מתוך כוונה להתקרב אל הוויית הרחוב, הֵתקנו את מקום מפגשינו ל"סניף דיגיטלית", חנות קטנה הממוקמת במרכז המסחרי של השכונה שמשמשת את צרכיו המגוונים של "פרויקט ג’סי".

    כך, בין הפנים הצנוע והצבוע לבן ששיטחו כ-15 מטרים רבועים, המופרד מהחוץ בוויטרינה שקופה וחפץ להיות "חלון ההזדמנויות" שמביא אתו הפרויקט הקהילתי כהצעה לתושבי השכונה, לבין הרחוב – מרכז המרכולים שמרצפותיו השבורות הן הפרק על הזנחה וייאוש בסיפורה של שכונת ג’סי כהן, בלוויית רחשי העוברים והשבים ושוכני הקיוסק הצמוד המשחקים ב"שש-בש" בריכוז ובלהט מתמיד של חריצת גורל או מזל, נפגשנו בכל יום רביעי בערב, באווירה של אינטימיות, מחויבות, סקרנות ולמידה.

    תקופת המפגשים הראשונה שלנו הוקדשה להבנת כללי "השש-בש" של הפנים: מה המשמעות של מפגש קבוצתי, איך הוא מתנהל, מה היא מסגרת הזמן, ואיך יכולה להתקיים שיחה שמבנה משמעות. ההקשבה זו לזו לא היתה בתחילה עניין של מה בכך. נאמרו הרבה מלים, לא פעם דיבור של אחת עלה על זו של אחרת. חוויות של יומיום, חילופי מתכונים ועצות של "איך תעשי" התערבבו עם נושאים אישיים ואינטימיים שחיפשו מוצא. אט אט נרקמה שיחה: אחת מדברת, אחרות מקשיבות, וכך הלאה. יש סבב. הסבב יוצר מבנה. המבנה מאפשר משמעות. לאחריו זמן כתיבה. אחר כך קריאה ושיתוף. הן הופתעו בכל פעם מחדש מדמותן המשתקפת בקטעים שכתבו ומעוצמת הגילוי של חוויית הכתיבה כשלעצמה. באופן מעורר ומחייב מחשבה, חוויה זו נוסחה באמירה ש"הנייר סופג הכול" – היגד המתמצת בבלי דעת משהו מן העמדה הפסיבית, המנסה להעלים את עצם פעולת הכתיבה בהעברתה לנייר ואתה הדחקת הרצון, אולי אפילו התשוקה, לכתוב ובסופו של דבר גם להתגלות. הנייר הסופג הוא לכאורה זה שכותב וגם זה ששומר את סודותיהן, בה בעת שהוא מדמה את הנמען המיוחל – המקשיב, המכיל, הסלחני.

    על הנייר הסופג הן כתבו על העבר, הן כתבו על ההווה. הן נזכרו, כתבו וסיפרו על חלום שחלמו, מחשבות, דאגות, רגעים של צער, רגעים של הנאה ושמחה.

    שנים ארוכות שהן מכירות זו את זו. שכנות צמודה, ארוחות או בילויים משותפים, חלקן חברות טובות ויש ביניהן גם קרובות משפחה. היומיום שלהן וסיפורי חייהן שזורים האחד בשני ללא הפרד כמעט, אבל הכתיבה והמפגש הקבוצתי השבועי אפשרו להן לנסח את הדומה וגם את השונה. מתוכם קרו חילופי החומרים ומהם בצבצו ועלו תחושות ראשונות של שינוי.

    אחת על אחת: העבודה בזוגות

    המרחב: מקומות משתנים – בית, סטודיו, בית קפה, רחוב, מספרה, שוק בצלאל, שפת הים/ בנסיעה, בישיבה, בהליכה.
    הזמן: בזמנים משתנים – מתי שנוח, מתי שאפשר, מתי שצריך, מתי שרוצים, פגישות שנקבעו מבעוד מועד, לפעמים ביטולים ברגע האחרון.

    נוכחותו של המרכיב ההתייחסותי והבין-אישי בעבודתן ובאופני חשיבתן של האמניות והיוצרות היה חלק מרכזי בבחירה בהן. אמניות שהסיפור הפרטי מעניין אותן, האפשרות לבוא במגע עם הספציפיות שלו. במקרה זה האתגר להנכיח את הפנים-חוץ של אישה אחרת ולהיטען ממנו. אישה מרקע אחר, שונה מהן, אבל גם לא לגמרי. בחיבורי הזוגות היה ניסיון לבוא בתואם עם מרכיביהן האישיותיים של כל אחת מהנשים בקבוצה, על רקע הכרות שהלכה והתבססה לאחר כמה חודשי עבודה רצופים אתן.

    העבודה החלה ב-1 בדצמבר 2010, נר ראשון של חנוכה, בהתכנסות משותפת של כולן. מהמפגש יצאו צמדים-צמדים עם גילויים ראשוניים שסימנו כיווני עבודה: הומור ישב על הומור, מזל דגים על מזל דגים, רסיסי סיפור מהחיים של אחת קיבלו תהודה אצל האחרת-שלה, איכויות שונות הצטלבו וחברו למלים.

    חוזה ההתקשרות הוגדר כתהליך ממוקד מטרה שעתיד להסתיים בתוך כמה חודשים בעבודת אמנות חדשה שתוצג בתערוכה. שלוש עד חמש פגישות בקצב ובמשך המתאים להן, במקום ובזמן שנוח. טווח השותפות יוגדר מתוכן, כך גם המדיום ותכני העבודה.

    תהליך העבודה שהתפרש על פני שבעה חודשים נשא באופן טבעי צורות, מבנים ואפיונים שונים מאוד האחד מהשני ופתח שאלות רבות לדיון באשר לטווחים של השפעה, הזנה, הדדיות ושיתוף פעולה, מרחק וקירבה.

    מצד האמניות נסיבות הזמנת העבודה שימשו כאמצעי רפלקטיבי – מרכיב הכרחי בתהליכי יצירה, שאִפשר להן להיפגש באופן אחר עם הפרסונאלי שלהן, להניח לרגע את דמות האמנית, המסכה – פרסונה, וליצור ממקום חדש.

    מצד הנשים בקבוצה המפגש שהיה טבול בחששות ובציפיות אפשר ממדים חדשים של נוכחות ופתח מרחבים חדשים של ביטוי. אף כי מימוש הציפיות נותר בחלקיותו (לטובת הצדדים כולם), העשייה האמנותית קידמה תהליכים מנטאליים מקבילים שנוכחותם ממתינה עדיין להתגלות.

    חילופי חומרים: התערוכה

    המרחב: 7.1 מ’ X 15.30 מ’ = כמעט מחצית מגודלו של אולם שהיה משכנה של הספרייה השכונתית עד לפני חודשים ספורים.
    הזמן: אפריל 2010 – יולי 2011, רוב הזמן מושהה, מתוחזק, מעובד ומתפתח בדמיון. בחודש האחרון מוחשי.

    התערוכה – כל תערוכה, וזו באופן מיוחד – היא ניסיון להשיב את הסדר על כנו, לצור צורה לתהליך, לתת ארגון ושם לחיבורים, לאסוף יחדיו ולערוך את השונה והדומה, ליצור מחדש את ההבחנות הנדרשות.

    עבודה תהליכית, מטבעה, מחזיקה בפוטנציאל של אי-סדר, גם כאשר יש לה מבנה. על אחת כמה וכמה כשהיא תוצר של חילופי חומרים בין פרטים שהגדרתם אינה זהה ואינה שוויונית מלכתחילה. אמנם אין זה אי-סדר חסר גבולות, אך הוא בהחלט מחפש את חציית הגבולות והטשטוש בין-קטיגוריות: קטיגוריות של אקטיביות ופסיביות, ראשוני או בשל, אמנות/י ולא-אמנות/י, יחיד וזוגי, אישי ואוניברסלי, שלי או שלנו.

    התערוכה, מבחינה זו, מבקשת להציג במארג אחד את המנעד הרחב של השיח בשתיים ואת הציר שתוצריו משרטטים – מהקונקרטי ביותר ועד הבחירה בהפשטה, מהחיפוש הנותר עדיין בשלב המתווה כחידה לא פתורה ועד לעבודת האמנות הבשלה:

    עבודתה של ליאור אמיר קריאל, "טל, מה את רואה?" החלה במיצגים שביצעה ביחד עם טל חנן בשני אירועי אמנות שונים. אמיר קריאל, בדמותו של גבר עיוור, מונחית – בעולמה-שלה – על ידי טל חנן, שמסבירה לה מה היא רואה. בעבודת הווידיאו הצמודה לה, מתקיימת גרסת המראה, שבה אמיר קריאל מספרת מה היא רואה בעולמה של טל. שני עולמות מנסים להתכתב ולהבין את השפה האחת של השנייה.

    נלה מגן קסוטו הגישה לרותי מזרחי עשרות מצילומיה, מתוכם בחרה בכמה המדברים אליה במיוחד. הן הקליטו את רותי מספרת בקולה את מחשבותיה ותחושותיה הנוגעות בחייה הפרטיים, בסביבת מגוריה, בשכונה ובמדינה. מתוך כך צפה ועלתה בזיכרונה מחדש אהבת ילדותה לספר סיפורים לילדי הקיבוץ בו גדלה כילדת חוץ.

    רעות פרסטר הקשיבה לסיפור שכתבה ג’וליה אלמוג על גינתה והפכה את האדמה היבשה בחצרה להתגשמות הנשקפת מבעד לחלונה בקומה השנייה. הגנן בסרט הווידיאו, שפעולות העישוב, הניכוש, החפירה והשתילה מופיעות על רקע שירתה של ג’וליה, הוא נוכחות גברית של "מקיים הבטחה" למי שמבקשת "תן לי להיות נאהבת, תן לי להיות יפה".

    אדוה דרורי, בעבודתה "מלכה", פורשת במלאכת כפיים יצרית ועמלנית זיכרון ילדות העולה מתוך מפגשיה עם מלכה כהן, ומתבוננת מתוך יחסי מרחק-קִרבה בכתם שאינו נמחה בצד המשאלה להישאר לבנה וזכה, ללא רבב.

    קרן גלר פוגשת את אלה רחל פולט, נהגת מיניבוס ותיקה, במרווחי השפה הדקים המתקיימים בשיחותיהן. המיצב GPS המורכב מהקרנת וידיאו ומאובייקט פיסולי, נוגע בנראה לעין לעומת המדומיין, בתיאורי לעומת הפרשני. בסרט הווידיאו אלה רחל סוללת לגלר במלים את "קו מועדון עיוורים יד שרה", אחד מקוויה הקבועים, המסתובב ברחובות השכונה: התנאים, האמוראים, ג’סי כהן, אהרונוביץ’ ואל מחוצה לה. פעולת הדיבור המתרגמת את החזותי למילולי חושפת בקיעים בזיכרון האנושי. בצד הווידיאו, מופיע האובייקט הפיסולי במרחב הממשי כניסיון לאחות פיסות של זיכרון לכדי יחידה אחת שלמה, החוזרת ומתפרקת שוב ושוב.

    מיכל מור-חיים עבדה עם שרה ממן. שרה היא לקוית ראייה המנהלת חיים מלאים, שמחים ועשירים בתוכן. מיכל משתהה עם ההיגד האמנותי שלה. עוצמת המפגש עם שרה חשובה לה על פניו. מחשבות על התנודות בין למעלה ולמטה, נוזל וגולש, מטפס ומיתמר מובאות בהתחלות של דימויים בהגשה יומנית רגישה לנמענת שלה.

    עבודת האור של ורד לוי מנכיחה את המפגש בינה לבין תקוה סדס במשפט "אני מרוקנת את הארנק כדי שיתמלא מחדש", אותו אומרת לה אמה, במקור בערבית עיראקית. זיכרון מהדהד, מופיע ונעלם, המרכז אל תוכו חוויית חיים שלמה ומלאה.

    אוטו-רפלקציה בשבע נקודות:

    1. 
האם הושב הסדר על כנו (האם כל אחת ואחת יודעת
מה מקומה)?
    2. האם השבת הסדר אינה עצירה של תנועה?
    3. מה יכולה להיות צורתו של סיום לפרויקט ממוקד-תהליך?
    4. האם "ממוקד-תהליך" זו הגדרה טובה לעבודה בקהילה?
    5. 
האם נכון שסיומו של תהליך עבודה בקהילה יהיה בתערוכה?
    6. מה קורה לחיים שאחרי והאם חשוב שנדע?
    7. 
הצעה לתבנית-אֶם מודולרית ומשתעתקת או מודל משתנה של חד-פעמיות?

    עידית פורת

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: