הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    זמן / התנגדות

    "דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו: בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן" - ז’ורז’ פרק

    בעשרים השנים האחרונות, מאז ראשיתו של עידן המידע, התחולל הן באמנות והן בתיאוריה הביקורתית "המהפך המרחבי". יותר ויותר טקסטים, עבודות אמנות, מחקרים ותערוכות החלו לעסוק באופן שבו מאלצים אותנו האינטרנט וטכנולוגיות אחרות לחשוב מחדש על המרחב ועל האופן שבו הוא מגדיר אותנו ואת הגיאוגרפיה האנושית שבתוכה אנו פועלים. מושגים כמו "מקום", "מרחב ציבורי" ו"מרחק" עברו מהפכים תיאורטיים שנועדו להתאים אותם לחוויית המרחב החדשה המאפיינת את עידן המידע.

    הזמן, תאומו הסיאמי של המרחב, זכה לעומת זאת לתשומת לב פחותה במידה משמעותית. למעשה, רק בשנים האחרונות החל העיסוק בהשלכות עידן המידע על תפישת הזמן שלנו לתפוס מקום (ומכאן, גם זמן) בשדות המשולבים של האמנות והתיאוריה; זאת, אף שכל שינוי בתפישת המרחב פירושו גם שינוי בתפישת הזמן, שהרי אין ביכולתנו לחשוב על האחד במנותק מן האחר. "האופן שבו אנחנו חווים את הזמן", כתב הפסיכולוג החברתי וחוקר הזמן רוברט לוין, "יכול לספר לנו הרבה לא רק על דרך החיים הפרטית שלנו, אלא גם על החברה שאנחנו חיים בה. זאת, משום שהחברה ’משתמשת’ בזמן כחומר וכצורה, כיסוד שעליו אפשר להשתית סדר חברתי". וכדי להשתית סדר חברתי, בכל חברה מתרקם "זמן הגמוני" המכתיב את היומיום של חיינו ומגדיר עבורנו מושגים בסיסיים כמו מהר ולאט, מוקדם ומאוחר, "להיות בזמן", "לקחת את הזמן" וכמובן, "חבל על הזמן".

    זו נקודת המוצא לתערוכה זמן/התנגדות, שעניינה אופני ההתנגדות השונים שבאמצעותם מערערים אמנים על תפישת הזמן ההגמונית באמצעות פרקטיקות של היומיום – עניין שאינו מובן מאליו באמנות הישראלית, אשר מרבה לעסוק בשאלות של מקום, מרחב וטריטוריה, אך ממעטת מאוד לעסוק במשטור הזמן.

    התערוכה מציגה עבודות של 11 אמנים ואמניות ממדיומים אמנותיים שונים: וידיאו, צילום, אובייקטים ומיצגים. העבודות עוסקות באי-ציות למשטרי זמן שונים, החל בכלכלות הזמן הלאומיות והטכנולוגיות של שנות השישים והשבעים ועד אידיאולוגיית הזמן הסמויה מן העין של עידן המידע הניאו-ליברלי. כמכלול, התערוכה מבקשת לשאול כיצד משטרי זמן חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים מכתיבים את היומיום שלנו, כיצד הם יוצרים עבורנו את הקישור בין זמן למקום ובאילו אופנים הם מעצבים את היחס שלנו לסביבה שאנחנו חיים בה, למערכות היחסים שאנחנו מקיימים ולמצבנו הפיזי והמנטלי.

    כמה מן העבודות שבתערוכה אינן מסתפקות בשאלות הללו, ותרות אחר אלטרנטיבה: האם יש קצב חיים אחר שהיינו מעדיפים לקיים או להתקיים בו? האם ניתן ליצור כלכלות זמן מקבילות? וכיצד אם בכלל ניתן לזהות את הזמן ההגמוני ולהתנגד לו? מתוך העבודות עולה המתח בין זמן פרטי וציבורי, בין מהלכי זמן מתחרים, בין התנהלות החיים הממושטרת לבין חוויית הזמן האישית, שהיא סובייקטיבית בהכרח.

    את התערוכה מלווה תוכנית סרטים שתוצג בחודשים מאי–יוני בסינמטק חולון, וכן גיליון מיוחד של אתר האינטרנטמארב, שיעסוק בפוטנציאל ההתנגדות הטמון ביומיום. ברוח העבודות, התערוכה והתוכנית הנלווית לה מאמצות גישה צנועה ואינטימית לנושא. הן מציגות שורה של מחוות קטנות, סובייקטיביות, שאינן מבקשות לנסח בהכרח אידיאולוגיה סדורה, אלא להצביע על הפוטנציאל להתנגדות. במובן זה מתכתבת התערוכה עם החלל שבו היא מתארחת, אשר שימש עד לפני זמן לא רב בית ספר יסודי: חלל פונקציונלי, נטול הדר, המגלם הן את האלמנט הממשטר הקיים בכל אקט חינוכי והן את הפוטנציאל לחופש פעולה (מוגבל).

     

    ***

     

    הזמן שאליו מתייחסות העבודות המוצגות בזמן/התנגדות הוא קצב החיים. הן מתייחסות לאופן ההתנהלות שלנו בתוך היומיום, המורכבת משורה של פרקטיקות שגורות ואישיות (שינה, הליכה, שטיפת כלים), ולמפגש שלהן עם סדרי זמן חברתיים המתקיימים במקביל (לוח השנה הלאומי-דתי, יום העבודה, תפישת זמן פרוגרסיבית וכיוצא באלה).

    כפילות זו של תפישת הזמן אינה נתונה מאליה. למעשה, בעולם העתיק ובימי הביניים רווחו חוויית זמן ותפישת זמן שונות מהותית: תפישת וחוויית זמן מעגליות, שאיפשרו את קיומם של הסדרי זמן מקבילים אך לא זהים, ובהם ריטואלים אשר חזרו על עצמם, אך קיבלו משמעות חדשה בהתאם לצרכים אישיים-חברתיים. המצאת השעון בסוף המאה ה-13 שינתה זאת לחלוטין. שעון הכנסייה ואחריו השעון האישי הפקיעו את קצב ניהול החיים מן היחיד ומן הקבוצה החברתית המסוימת, ועשו את הזמן לישות חיצונית, אובייקטיבית וליניארית. ישות שאינה צומחת מן היומיום, אלא מכפיפה אותו אליה. שני תהליכים מקבילים ליוו את השינוי הזה: האורבניזציה של החיים באירופה ועליית הקפיטליזם. השעון קבע מידת זמן אחידה למרחב האורבני, טישטש מחזורי זמן אורגניים ואירגן מחדש פעילויות יומימיות כהשכמה, אכילה ומנוחה. לצד זאת, הזמן האחיד שיצר השעון איפשר את שיטות הייצור הקפיטליסטיות, שהמכונות והעובדים גם יחד מתוזמנים בהן על פי מקצב אחד, שניתן לכמת ולייעל.

    ואכן, מחקרים מן השנים האחרונות שבחנו את חוויית הזמן בעולם מצאו כי ככל שהכלכלה מפותחת יותר, התיעוש נרחב יותר והעיר גדולה יותר, הולך קצב החיים ומאיץ. וככל שתרבות מסוימת אינדיבידואליסטית יותר – כלומר, נוטה לקדש הישגים אישיים על פני הישגים קולקטיביים – קצב החיים בה מהיר יותר ומונע מתחושה של דחיפות. אין זה מפתיע, אם כן, שלמרות השינויים מרחיקי הלכת שעברו הן המרחב האורבני והן הקפיטליזם לאורך המאה העשרים וראשית המאה ה-21, עבודות אמנות רבות המבקשות לאתגר ולערער תפישות זמן הגמוניות עודן מתקיימות לרוב בסביבה אורבנית, ועודן מתייחסות במישרין או בעקיפין לאופן שבו מכתיבה התצורה הנוכחית של הקפיטליזם את מקצבו של מטרונום חיינו.

    המאפיין העיקרי שהאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לחקור בהקשר של משטור הזמן ושל היכולת להתנגד לו הוא הפעולות היומיומיות שקוצב המטרונום הזה. על פי רוב, מדובר בפעולות חזרתיות, מינוריות ואישיות, אשר קוראות תיגר על הזמן באמצעות שורה של מחוות צנועות, לעתים כמעט בלתי נראות, שעושות שימוש מיומן במימד הסובייקטיבי של הזמן כדי לחשוף הן את האפקט המנרמל של שלטון הזמן והן את שבריריותו. במלותיו של מישל דה סרטו, טקטיקות אלה הן "אמנותו של החלש", זה שאינו יכול להכתיב את קצב הדברים ונאלץ לפעול בתוך מערכת חוקים הנקבעת עבורו. "הטקטיקה", כותב דה סרטו, "תמיד מנצלת ’הזדמנויות’ והיא תלויה בהן… עליה להיות עירנית ולהשתמש בסדקים שצירופי הנסיבות המיוחדים יוצרים בפיקוחו של הכוח השליט… בכוחה להיות במקום שלא מצפים לה. היא תחבולה".

    התחבולה – היכולת לשבש, להפריע ולהתנגד – יכולה להתקיים רק במימד הזמן החמקמק והנזיל. המרחב הלוא מועד לפעולות ביורוקרטיות, רציונליות של הגדרה וגידור, תיחום ומדידה. את הזמן, לעומת זאת, אפשר אמנם למדוד אך אי-אפשר לחנך או לביית, לבתר או לחלק. הזמן, פשוטו כמשמעו, עובר. גם כשהוא מוכפף למשטרי זמן יצרניים או לאומיים, הוא תמיד נחווה באופן סובייקטיבי. אופיו החמקמק של הזמן פותח ליומיום פתח לחמוק בו מכל ניתוח שיטתי או פיקוח אפקטיבי. זה מקור כוחה של הפרקטיקה היומיומית כנקודת אחיזה אפשרית לאקטים של התנגדות לזמן ההגמוני.

    היומיום הוא אמנם מושא למשטור מצד הדיסציפלינות של הידע ומבני הכוח הדומיננטיים, אך לצד זאת יש בו פוטנציאל אדיר להיחלץ או לחמוק מהן. הוא הדבר שאין לבודד מתוך ניתוח של מערכי שיח, והדבר שכל ניסיון לחלץ ממנו תובנה אחת כוללת יחטא לאופיו, שהוא תמיד גם חזרתי וגם לא צפוי. היומיום נמצא בתווך שבין החוויה הסובייקטיבית לבין הנורמות והחוקים החברתיים: בין יכולת הפעולה של היחיד לבין הכוחות הפועלים עליו, בין התנגדות לציות. חקר היומיום והעיסוק בו הם לפיכך מעשה פוליטי. מעשה שבכוחו להעלות על נס את ההיסטוריה של החלשים, לתת פשר ונראות לחוויות שהושתקו ולהאיר חלקים אפלים של סיטואציות כמו-פומביות. במלים אחרות, היומיום טומן בחובו פוטנציאל אדיר לשינוי והשראה – שינוי שמתחיל מהחיים עצמם, ברבדים ובאופנים הבסיסיים ביותר שלהם. "היומיום", נכתב, "הוא מקום דמוקרטי: המקום שבו אנשים רגילים משנים את העולם בדרך יצירתית".

    פוטנציאל זה לשינוי ולהתנגדות הוא המקור לעניין ההולך וגובר שמפגינה האמנות בפרקטיקות של היומיום מאז המחצית השנייה של המאה העשרים. ההתבוננות ביומיום אמנם העסיקה ציירים מאז ראשית המודרניות, אך העיסוק בפרקטיקות של היומיום התעצם פי כמה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, ועשה זאת אף ביתר שאת בעקבות תנועות כמו פלקסוס בשנות השישים והאמנות הפמיניסטית בשנות השבעים. כפי שמציין המבקר והאוצר ג’ון רוברטס, היומיום מאפשר לאמנים שעוסקים בו להתקרב לחיים, להיות בעולם ולא רק לצפות בו ולשפוט אותו מבחוץ. הוא מאפשר גם פירוק של המעמד האוטונומי שהאמנות כוננה לעצמה – מעמד שאיפשר לה לפרוח, אך לצד זאת הרחיק אותה מהרובד ה"ארצי" של החיים.

    הסוציולוג והתיאורטיקן אנרי לפבר גרס כי עבודות אמנות יכולות לשמש פתח לדרכים חדשות בתוך היומיום, מכיוון שהיומיום הוא המקום שבו החזרתיות המאפיינת את החיים מתעמתת עם היצירתיות הטמונה בהם. היומיום, אם כן, הוא בו בזמן מרחב של ניכור ושל פעולה משותפת.

    לצד זאת, היומיום הוא כאמור גם אתר מרכזי של משטור. הוא נעשה כזה ביתר שאת תחת שלטון הזמן של עידן המידע הפוסט-תעשייתי, אשר אופיה הלא-חומרי של הכלכלה החדשה מחליף בו משטרי זמן ישנים במשטרי זמן ביו-פוליטיים: משטור החיים אינו כופה את עצמו עוד מבחוץ, אלא מושרש בחיים עצמם, באופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו ועל המצופה מאיתנו. אידיאלים תרבותיים שהם תוצר של כוחות כלכליים סמויים משכנעים אותנו מה נחשב "זמן איכות", כיצד עלינו "לנצל" את הזמן, אילו פרקטיקות יומיומיות הן "בזבוז" זמן ומה כולל סדר יום "נכון" המאורגן ב"יעילות".

    על רקע זה גוברת פי כמה חשיבותן של טקטיקות אמנותיות המבקשות לנצל את אופיו הבלתי מאולף של הזמן ואת פוטנציאל ההתנגדות של היומיום. טקטיקות אלה רבות ומגוונות, החל בפעולות סימבוליות וכלה בפעולות הנטועות בעולם החברתי. במישור הסימבולי, עבודות הנוקטות טקטיקות שזו תכליתן כוללות לרוב פעולות של המתנה, השהיה וחזרה, שתכליתן "לתקוע מקל בגלגלי הזמן", להדגיש את אופיה השרירותי של הבניית הזמן או לחשוף את המנגנונים הקובעים את התנהלות היומיום. עבודות העוסקות בצורה מובהקת יותר דווקא במימד החברתי של הזמן מבקשות לרוב ליצור כלכלות זמן אלטרנטיביות ולהדגיש את חשיבות הזמן בתהליכים של חִברוּת ושל עשייה משותפת. כפי שציין האנתרופולוג והמשורר פרופ’ זלי גורביץ’, תפישת הזמן היא לעולם עניין חברתי-מקומי. "בעברית", הוא כותב, "המלה ’זמן’ עצמה מזמנת, מזדמנת, מתזמנת, מוזמנת, כלומר עסוקה בקשרים וביחסים, בזימונם יחד של בני האדם, של מקרים או של מצבים".

     

    ***

    בעבר התקיימה חלוקה ברורה בין אמנות המיצג, שעוסקת מעצם הגדרתה במימד הזמן, לבין האמנות פלסטית, שעניינה המובהק הוא המרחב. העבודות המוצגות בתערוכה אינן נענות להגדרות החדות הללו. ניתן לקטלגן תחת הכותרת "אמנות ביו-פוליטית", כלשונו של מבקר האמנות בוריס גרויס. האמנים המשתתפים בתערוכה אמנם מבטאים את עצמם באופנים של תיעוד עצמי או של נוכחות פיזית באקט האמנותי (שהרי "זמן, משך, ועל כן החיים, אינם ניתנים להנכחה באופן ישיר וניתן רק לתעדם"), אך רוב העבודות המוצגות אינן הנכחה של פעולה אמנותית שהתרחשה בעבר, אלא "צורת ההתייחסות היחידה האפשרית לפעילות של אמנות שלא ניתן לייצגה באופן אחר". כשם שהיומיום הוא סדרה של פעולות ללא תוצאה סופית, כך גם הפעילות האמנותית השואבת מהיומיום היא פרקטיקה שאינה שואפת אל תוצר סופי, אלא מפנה את הצופה אל החיים עצמם. הפער בין האמנות והחיים מצטמצם. "האמנות הופכת כך לצורת חיים, ואילו עבודת האמנות הופכת ללא-אמנות, רק לתיעוד של צורת החיים הזו".

    האופי המתוחכם והמסתווה של משטר הזמן העכשווי הוא שהוביל אותנו למקד את זמן/התנגדות באמנים המשתמשים בגופם, בחייהם ובמחשבותיהם עצמן ככלי של התנגדות. התנגדות כזו, הטבועה בחיים גופם, מאפשרת לחשוף קשרים והיקשים בין מבנים גלויים של שליטה פוליטית וכלכלית לבין תפישת הזמן הסמויה המכוננת אותם. הזמן ההגמוני מתגלה כאפיסטמה המארגנת את החיים, מחד גיסא, ומכפיפה אותם לכוח, מאידך גיסא. ואולם, הפרקטיקות הסובייקטיביות שנוקטים האמנים חושפות כי בעצם הבנייתו של הזמן מסתתרת גם אפשרות הערעור עליו. על אף השוני הגדול ביניהן, כל העבודות בזמן/התנגדות מאפשרות בחינה ביקורתית של משטרי זמן הגמוניים – זמן פרטי מול זמן לאומי, זמן יצרני מול זמן לא-יצרני, זמן מקומי וסובייקטיבי מול זמן גלובלי, זמן "גדול" מול זמן "קטן" – ומציעות טקטיקה אישית ופרטית מאוד של התנגדות.

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: