הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    היסטוריות

    תזות על אמנות והיסטוריה בזמן הזה

    1. מאז ומעולם עמדו יצירות האמנות בקשר הדוק עם ההיסטוריה והאירוע ההיסטורי – בין אם היה זה יחס של רפרזנטציה, של אזכור או של תגובה למקור מזמן אחר, ובין אם התייחסה היצירה למערך פוליטי, דתי או פנים-אמנותי. לצד זאת שמרו היצירות על ריחוק זהיר מן האירוע ההיסטורי. היצירות, נדמה, התייצבו במנותק ממופעו המקורי של האירוע גם כאשר ביקשו לתאר או להציג אותו באור ובהקשר מסוימים. כך נמתח ציר עיקש בין העבר של האירוע להווה של היצירה, ועליו שתי נקודות מובחנות ונבדלות.

    אין בזה כדי לומר שלא נודעו בהיסטוריה של האמנות מקרים שבהם ביקשו יצירות להתערב בהיסטוריה, אלא שאז לא עשו זאת כמהלך מפורש, ולרוב אף מתוך תפישה טמפורלית שונה מן התפישות הרווחות כיום. צייר הרנסנס אלברכט אלטדורפר, לדוגמה, העמיד ייצוגים של מלחמות וקרבות מהתקופה ההלניסטית בשילוב תפאורה ולבוש המתאימים לתקופתו שלו (ראשית המאה ה-16) בניסיון לספק הצדקה ופשר למלחמות ההווה. אלטדורפר חיבר עבר והווה כדי להעמיד ייצוג אחיד של מהלך המלחמה החוזר על עצמו שוב ושוב כמעין התרחשות א-היסטורית, גלגל זמן נקוע.

    והנה, מזה כשני עשורים מופיעות באמנות העכשווית בכלל ובשדה האמנות הישראלי בפרט עבודות המייצרות יחס מורכב, מפורש ומודע להיסטוריה ולכתיבתה. אופני הפעולה של אלה רבים ושונים: וריאציות על סיפור הרגע ההיסטורי, שילוב של היסטוריה אישית וציבורית, עירוב של בדיה ואמת, טיפול בארכיונים, שחזורי אירועים, רקונסטרוקציה של רצפי אירועים, חקירה של העבר וייצוגו, ועוד כהנה וכהנה. שלל האופנים השונים הללו, אשר רבים ההבדלים ביניהם, מציגים יחס אחר בין העבר לבין ההווה של היצירה. האמנים האמורים לא התייחסו להיסטוריה כמקור נפרד ומרוחק, אלא כחומר הפיזי של היצירה – ממש כשם שהחימר או השיש משמשים את הפסל. סביבת פעולה זו טשטשה את הפער שבין היצירה להיסטוריה ופתחה מרחב תמרון ליצירת מובנים חדשים בהיסטוריה, באמנות ובתפישת ההווה. זו אמנות המתערבת היסטורית. אמנות החוזרת אל ההיסטוריה ומעלה אל פני השטח השתמעויות ומשמעויות נסתרות. אמנות הנוכחת באופן מודע בתוך ההיסטוריה – ומכניסה לשם גם את הצופה.

    2. תהליך היצירה באמנות המתערבת היסטורית מעלה שאלות על המתודה של ההיסטוריון, כמו גם על האפשרות למחקר באמנות (artistic research). האמנים המתעסקים בהיסטוריה כחומר משתמשים פעמים רבות בשיטות למידה ומחקר שאינן שונות באופן מהותי משיטותיו של ההיסטוריון החוקר – בין אם מדובר בנבירה הסיזיפית בחומרי ארכיון, בראיונות או בקריאה רחבה ומקיפה של טקסטים. ההבדל העיקרי בין האמן וההיסטוריון, אם כן, ניכר בצעד שלאחר המהלך המתודולוגי: באופן קשירת הטענות, בשימוש בדימויים ובאופן ייצורם, בבנייתו מחדש של סיפור. האמן-היסטוריון משוחרר מכבלי השיטה המדעית כפי שמבינים אותה רבים מן ההיסטוריונים בני זמננו. אין זאת שבעולמו של האמן שולט אי-סדר, אך הסדר נקבע תוך כדי תנועה. הוא אינו מוכתב לאמן מכוח מתודה אקדמית, אלא מזדמן לו ומארגן עבורו מובן בתוך ההיסטוריה. במסע המחקר של האמן, התנועה בין מקור מידע אחד לאחר אינה מוכרעת מכוח תזה או שאלה מובילה, אשר מתווה נתיב על פי כללי תנועה סדורים. תחת זאת היא נעה כנווד, מכוח מה שמושך את העין ואת המחשבה, מאיץ, מעכב או מסכל את ההתקדמות בכיוון מסוים. מחקר האמן בדרך זו הוא מדע נוודי.

    3. לפני כמה שנים, אם הזיכרון אינו מטעה אותי, סיפר גבר מבוגר בראיון רדיופוני על הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, ועל חוויותיו מן הרגע ההיסטורי. הוא סיפר כיצד התכנסו כולם חבורות-חבורות בכיכר מלכי ישראל, מתרגשים ומצפים, ממתינים להודעה. עוד סיפר איך צפו בהצבעה ובהכרזה ההיסטוריות בשידור ישיר על מסכי ענק. למותר לציין כי באותו זמן לא היתה בנמצא הטכנולוגיה שתאפשר שידור כזה. למען האמת, גם הכיכר לא היתה בנמצא. אלא שהאיש דיבר במלוא הרצינות והכנות, וכך בדיוק זכר את ההתרחשות.

    אין באנקדוטה הזו כל דבר חריג. הזיכרון האנושי נוטה להשלים פרטים שתכליתם להעמיד מובן קוהרנטי לסיפור שהוא מבקש לגולל, והוא עושה זאת מתוך עירוב בין החוויות האישיות, מסגרות הסיפור המוכרות התואמות את הסיטואציה, והסיפור ההיסטורי כפי שמביאים אותו סוכני הזיכרון. בזכרונו של הדובר ברדיו התערבו אלה באלה הקולות ששמע והתצלומים שראה בשנים שלאחר מכן, ועליהם התווסף זכרון תבנית אירוע מתקופה אחרת – קהל רב, במה, מסכים. עדותו סיפקה את המובן של ההתרחשות כפי שעיבד אותו במהלך השנים; במובן מסוים אכן היו מסכי ענק בכיכר, שהרי גודל האירוע וחשיבותו חורגים מתחום החוויה האישית והרגע המסוים שביקש לשחזר.

    גם העיסוק האמנותי ביצירתו או בפענוחו של הדימוי ההיסטורי משתלב באותו זרם של ייצור דימויים, בניסיון לצקת בהם תוכן ומובן או בניסיון לחשוף את השבר שבין הזיכרון האישי לעובדה ההיסטורית. גם כאשר נוצרת בדיה, אם כן, היא משכנעת באמיתותה: הרי הסדר שהיא יוצרת אינו רחוק מן הסדר ההיסטורי ומן המובן שהוא מייצר. הבדיה חוברת אל הסדר בדרכים אשר הרגע ההיסטורי מתווה כמו מאליו.

    4. הבדיה והזיוף הן צורות מיוחדות של התערבות בהיסטוריה, והן עתיקות כהיסטוריה עצמה. הופעתם קשורה בעצם טיבה של ההיסטוריה כמארגנת וממסדת יחסי כוח. הבדיה והזיוף מבקשים לנצל את ההיסטוריה למטרות רווח כלכלי או פוליטי, בין אם מטעם מוקדי הכוח ובין אם נגדם או תוך ניצול שלהם. הזיוף המוצלח ביותר והבדיה הטובה ביותר הם אלה המוטמעים לחלוטין בשטף ההיסטוריה, כלומר, מופיעים כאמת היסטורית כשלעצמה. היטמעות זו מוצלחת יותר ככל שהבדיה או הזיוף נקשרים בקונסטלציה של עובדות היסטוריות ידועות – מקומות, אנשים ואירועים – המשוות להמצאה אמינות ותוקף. כאשר הבדיה או הזיוף נחשפים כלא-אמת, גם התוקף המיוחס לעובדות ההיסטוריות עלול להינזק.

    אמנות המתערבת בהיסטוריה עושה לפעמים שימוש בכוח זה ממש. השימוש בבדיה מאפשר לה לקשור מחדש נרטיב היסטורי ולחשוף בו מובן פנימי מחודש; בעצם החדרת הבדיה היא מאלצת את מערך הגורמים והאירועים להתגלות מחדש מתוך יחסם לבדיה הזו. לצד זאת, הקשירה לעובדות ההיסטוריות מקשה לעתים על הצופה לשים את האצבע על המקום שבו מסתיימת האמת הידועה ומתחילה הבדיה. אפקט זה של מבוכה מדרבן את הצופה להעמיק את מעורבותו הרגשית בהתרחשות ובמובנה. היסטוריה בדויה כזו יוצרת אנטי קומון-נולדג’ ואנטי קומון-סנס.

    5. על מה כותבים היסטוריה? קודם כל על המנצחים. זה ברור. על מלחמות, מדינות ושליטים. ומאז התפתחות הסטרוקטורליזם, במחצית השנייה של המאה העשרים, גם על המוחלשים, על החיים היומיומיים, ובעיקר על הלשון. ממעטים לכתוב, אם בכלל, על כל מה שאינו חלק בסדר החיים הכלכליים-פוליטיים-חברתיים המוכרים לנו. על מה שאין לו הסבר רציונלי. ואם כותבים, הכתבים נתפשים בעיני הכלל כתוצר ביזארי וכמושא לגיחוך מתבקש. ניסיון להכניס אל ההיסטוריה את הנס, האמונה התפלה והכישוף כמושא מחקר עובדתי, ולא כעניין אנתרופולוגי, מציב מיד גם שאלה ביחס לתוקפה של ההיסטוריה ולמושאים האפשריים שלה. על מה ראוי לכתוב היסטוריה? לאיזו היסטוריה אנחנו מאמינים?

    6. עלייתה של האפשרות לאמנות המתערבת בהיסטוריה אינה דבר מקרי בזמן ובמקום האלה. בקולנוע ההוליוודי ובספרות ניתן לזהות ג’סטות דומות לפחות מאז מחצית המאה העשרים. עם זאת, ניתן לומר כי בקולנוע ובספרות, העיסוק בהיסטורי הוביל לרוב לנרטיבים של היסטוריה חלופית, ומתוך כך לפנטזיה בדיונית – ולא להתערבות מקומית או להתחברות להיסטוריה הידועה ולסיפור המוכר. הבדל חשוב נוסף יש בהקשר שבו הופיע המהלך. ניתן לטעון כי הופעת ההתערבות בהיסטוריה באמנות של השנים האחרונות קשורה באופן ייחודי בניסיון לייצר יחס ואקט פוליטיים במובנם הרחב ביותר – בניסיון לפעולה היוצאת מתוך האמנות ונעה לעבר החיים החברתיים ויחסי הכוח. התערבות כזו בהיסטוריה היא תמיד מהלך כפול על המציאות. היא חושפת מובן אפשרי של הרגע ההיסטורי ולצדו את היחס שמקיימת ההיסטוריה עם ההווה של האמן והצופה. היא מעידה על מערכי החיים ועל מערכי הכוחות שבהם ולעומתם אנו מתקיימים, ומציגה את מקומם ומקומנו בסיפור מתמשך ורציף. במובן זה, הכניסה להיסטוריה ופרישתה מאפשרות לחשוב ולחוות מחדש את התמקמותנו מול הסיפור ובתוכו.

    7. בבואנו לעסוק ביחס שבין אמנות והיסטוריה, שאלת הייצוג והתצוגה עולה כעניין מרכזי. כיצד אנחנו מוזנים בידע ההיסטורי ומופעלים על ידו? אמנות המתעסקת בהיסטוריה בוחנת גם את אופני ההצגה של ההיסטוריה ואת מנגנוני ייצור הדימויים ההיסטוריים כאמצעים אשר מוקדי הכוח משתמשים בהם לשם שימורם העצמי. מהלך זה חושף לא רק את מובנה של ההיסטוריה, אלא גם את אופני המניפולציה הנעשים בה לשם מימוש וחיזוק מוקדי הכוח, ולעתים גם לצורך הסתרת עצם השימוש בכוח. ייצוגי ההיסטוריה משמשים לייצור המובן שבו הכוח פועל והציות לכוח נתפש בו כבחירה חופשית. חשיפת הייצוג כייצוג, חשיפה של מלאכת בניית ההיסטוריה כמערך מארגן ומשכר, היא אקט פוליטי פר אקסלנס.

    התערוכה "היסטוריות" מציגה מהלך שהתגבש ביני לבין האמנים המשתתפים בה במהלך השנה האחרונה, בשיחות ובסדרת הרצאות ודיונים משותפים. במהלך אלה עלו לדיון סוגיות רחבות הנוגעות לייצוג ההיסטורי ולקשר שבין אמנות והיסטוריה, אמת ובדיה. אני מודה לכל מי שלקח חלק בהתגלגלות המחשבה הזו ובהרחבתה למקומות שלא נחזו בראשית התהליך. העבודות השונות מציעות מגוון רחב של מהלכים ביחס להיסטוריה, ומזמינות את הצופה לחזור אל עבר שאינו קבוע מראש. רבות מן העבודות מתייחסות לרגעים מובחנים בהיסטוריה, ובפועל מייצרות מעין כרוניקה בלתי מרוסנת, אקלקטית ומקרית, אשר מתחילה כ-120,000 שנים לפני הספירה ומסתיימת בהיסטוריה של העתיד לבוא, בשנת 2048. אלא שהתערוכה, כמו ההיסטוריה עצמה, אינה נעה על ציר הזמן בכיוון אחד ויחיד. תחת זאת היא מייצרת מעגלים והקשרים מקומיים, ומארגנת סוגות של אירועים וצורות של יחס לאירוע ההיסטורי, מסירתו וקליטתו. היא אינה מקיפה את כלל האפשרויות, אבל שוטחת ספקטרום אפשרי של ג’סטות ביחס להיסטוריה ולהופעתה.

    במקביל לתערוכה רואה אור גיליון מיוחד של כתב העת המקוון מארב: "היסטוריה וכתיבתה".

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: