הזמנת סיור

אנא שלחו לנו מייל עם הבקשה ונדאג לחזור אליכם בהקדם.


    ההיסטוריה החלה משחקת בחיי

    ”אין כל מקום להשוואה בין ישראל לסרביה”, ”זה לא רלוונטי”, יאמרו הרוב. לדעתי, ההשוואה רלוונטית היום אולי יותר מתמיד, וראויה לתשומת לבנו.

    ההשוואה חשובה, משום שמדובר בשתי חברות החיות את עברן ומסרבות לראות את המתרחש מסביבן ובתוכן. שתי חברות, החיות את הזיכרונות הקיבוציים של הדורות שחלפו, זיכרונות המסלפים, במודע ושלא במודע, את הנרטיבים הלאומיים שלהן עד כדי עצימת עיניים קולקטיבית לסבלו של האחר. זיכרונות אלו משמרים את תפישת הקורבנות העצמית, המעוורת אותם לעובדה שבשמה של אותה קורבנות, הפכו חפים מפשע רבים לקורבנות, וכן מבטלת כל אפשרות של לקיחת אחריות או בחינה עצמית.

    הסרבים רואים בחבל קוסובו את ערש לאומיותם, מאז הפסידו בקרב עם העותומנים בשנת 1389, ואיבדו את עצמאותם לתקופה של כמעט 500 שנה. משום כך הם כה מתקשים לוותר על חבל ארץ זה, אף ש-90% מתושביו הם אלבנים. בנוסף לכך, הסרבים רואים באלבנים החיים בקוסובו נטע זר בשל מוצאם האתני ודתם המוסלמית, וזאת אף שהאלבנים חיו באיזור מאז המאה השישית לספירה, עוד בטרם הגיעו לשם הסלאבים. סרביה מוכנה לתת לאלבנים בקוסובו אוטונומיה מוגבלת, אך מנסה למנוע בכל כוחה תהליך שיוביל להפרדת החבל מסרביה. ”קוסובו היא ירושלים שלנו” – זו הסיסמה שהונפה מאז ימי הנשיא סלובודן מילושוביץ בהפגנות התמיכה של הסרבים.

    בשנת 1990 הכריז החבל על הינתקותו מסרביה, וטען לריבונות. בבחירות 1992 זכו הבדלנים ברוב מוחץ. במקביל התעוררה הלאומנות הסרבית, וממשלת יוגוסלביה נטלה מהחבל את מעמדו האוטונומי והחלה במה שהוגדר מאוחר יותר כ”מסע טיהור אתני” נגד התושבים האלבניים.

    מעשי הטבח שביצעו הסרבים, הקרואטים, הבוסנים והקוסוברים אלה באלה שימשו עילה להתערבות צבאית של המערב, בחסות האו”ם. כאשר הסרבים העלו את האלבנים מקוסובו על רכבות וגירשו אותם מן החבל, פתחו כוחות נאט”ו בהפצצות אכזריות מן האוויר, ואפשרו את הרצח המתמשך של העם האלבני תחת מטריית עשן.

    קוסובו הופרדה מסרביה, והמגורשים הוחזרו כאשר החבל נשלט על ידי כוחות בינלאומיים אמריקניים ואירופאיים. כיום נשארו מעט מאוד סרבים בקוסובו תחת הגנתם של הכוחות הבינלאומיים. הריבונות הסרבית על קוסובו חלה היום על הנייר בלבד; האו”ם הוא השולט שם כביכול.

    כיום הקהילה הבינלאומית שומרת על המלצה עמומה שאינה מזכירה במפורש את המלה ”עצמאות”, אך, למעשה, סוללת את הדרך לקוסובו כמדינה ריבונית ועצמאית. האלבנים ברובם מברכים על התוכנית, ומנהיגיהם מבטיחים כי קוסובו תהיה, בסופו של דבר, מדינה עצמאית. לעומת זאת, בלגרד מצהירה ללא עוררין כי סרביה לעולם לא תוותר על קוסובו.

    את ארזן שקולולי פגשתי לראשונה בפתיחת הביאנלה בטיראנה. בעבודתו פגשתי קודם לכן, כאשר אדי מוקה הציג את התערוכה ””Bitter Sweet Harmony במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. ההחלטה להזמין את ארזן לאצור תערוכה מהווה המשך לסדרת התערוכות והפרויקטים שהובלנו בשנים האחרונות, אם במסגרת ”הלכות שכנים”, ”Serial Cases” או ”Loosing_Ctrl”, בחולון, באיסטנבול, בזאגרב, במונטנגרו, ובפראג. מפגשים, תערוכות ופרויקטים אלו הציגו מציאות של בעיות חברתיות ופוליטיות, העלו שאלות והציגו בעיות דומות, כגון הפרדה אתנית, יחסי מזרח (מזרח קרוב) ומערב, מלחמות על טריטוריה, פוסט-טראומה.

    לאחר ביקורו הראשון בארץ של ארזן החלטנו לנסות וליצור תערוכה, שתעסוק בנושאים אלו מתוך בחינת עבודותיהם של אמנים מאיזור יוגוסלביה-לשעבר, שאליהם יצטרפו אמנים ישראליים המשקפים את המצב כאן אחרי ארבעים שנות כיבוש של העם הפלסטיני.

    בתערוכה מוצגות עבודותיהם של אמנים ממזרח אירופה, מהבלקן, ממקסיקו ומישראל. חלק גדול מן העבודות מתייחסות לפוסט טראומה/מלחמה, ואחרות – בעיקר עבודותיהם של האמנים הישראליים – משקפות את הכיבוש שעדיין אין רואים את סופו. דומני כי אין אדם המאמין ששליטה בחיי אדם אחר, איסור חופש תנועה, הרעבה ואלימות הם דברים חיוביים, ועם זאת אנו חיים כבר ארבעים שנה כאשר הפלסטינים נמצאים תחת כיבוש, והשנה חגגנו 59 שנים לקיומה של מדינת ישראל על חורבות פלסטין. בעוד ימים מספר תחגוג ישראל הלאומית ארבעים שנה לירושלים המאוחדת, ואילו הפלסטינים יציינו ארבעים שנות כיבוש.

    גלית אילת

    ————————–

    סכסוך, טראומה, מיליטריזם, הגדרה מחודשת של זהויות, הגירה, גלובליזציה, קפיטליזם לסוגיו, איגודים מקצועיים, מציאויות גלובליות ולוקליות, מציאויות טלוויזיוניות, הפרטה, בעלות, כיבוש, סגרגציה, הפרדה, גבולות, בורות…

    במבט לאחור על הסיפור הפרטי שלי, על ניסיוני האישי ועל הרקע ההיסטורי שממנו אני בא, התחוור לי כי קיים מצב אחד, העונה באופן מושלם כמעט לכל התנאים שתוארו לעיל, והוא מצב הדברים ביוגוסלביה לשעבר, הטריטוריה הגאוגרפית הגדולה ביותר בבלקן. התחלתי לסקור אינספור עבודות של אמנים, העוסקים בנסיבות דומות, ולבסוף החלטתי לנסות לשזור מעין חוט שני שיצביע על המאחד ועל המפריד ביניהן.

    כיוון שנקודת המוצא לפרויקט הייתה החוויה האישית שלי, חיפשתי אמנים, העוסקים אף הם במצבים שתוארו לעיל מנקודת מבט אישית ומתוך ניסיונם הפרטי. לפיכך, החוט המחבר בין העבודות בתערוכה הוא העובדה שכל אחת מהן מציגה היבט של המלחמה או של השלכותיה, כפי שנחוו באופן אישי על ידי האמן. זאת ועוד, העבודות נוצרו במסגרת התמורות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות של זמננו, אם כי בנסיבות שונות. הן עוסקות בסוגיות של זהות, וכן בנושאים הנוגעים להיסטוריה ולזיכרון, בטראומת המלחמה, בהשלכותיה ובתגובות הלוואי שהיא מעוררת. ריתק אותי האופן, שבו עבודות ”אישיות” אלו מתרחקות מן התפישה השגורה של גיאוגרפיה כטריטוריה פיזית, ופונות לסוג של ”גיאוגרפיה אישית”, החורגת מכל הכללה תיאורטית ביחס למלחמה או לסכסוך, ורואה בגיאוגרפיה דבר מה שאדם חווה ישירות על בשרו. העבודות המוצגות משקפות סיטואציות בתהליך של השתנות או של הגדרה מחודשת. תקוותי היא שהתערוכה בחולון, ”ההיסטוריה החלה משחקת בחיי” (משפט השאול מן האמנית מאיה בייביץ’), תציע הקבלות בעלות ערך בין גיאוגרפיות שונות, שבמסגרתן עוסקת האמנות בתמורות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות של זמננו; כך, למשל, מן המצב בקוסובו בעבר הקרוב ניתן להשליך גם על מצוקת הפלסטינים דהיום.

    התערוכה המקורית, שאצרתי בפרישטינה (Prishtina) בירת קוסובו בשנת 2005, הייתה בבחינת עיון ראשון ברעיון זה; חקירה של תגובות אמנותיות במצב פוסט-טראומטי באיזור מערב הבלקן, שחווה שורה של מלחמות. אולם, עוד בטרם התחוור לי כי סקרנותי ה”גיאוגרפית” היא בעלת משמעות רחבה יותר, הזדמן לי לצפות בעבודות אמנות מאזורים אחרים שהתאפיינו בגישות דומות להיסטוריה, המשחקת בגורלם של בני אדם. נזכרתי במטאפורה המפורסמת, שטבע הפילוסוף הצרפתי, פסקל (Pascal) ביחס לפרט שאותו דימה ל”קנה חושב”. קנה הקש ניצב מול איתני הטבע שכמו מבקשים לעקרו משורש, אולם דווקא שבריריותו מעניקה לו את היכולת להתכופף ומאפשרת לו לעמוד בסערות מבלי להיכנע. חשבתי על האמן היחיד העומד בהתנגדותו, שהנו כ”קנה של רגישות”. הוא נע אנה ואנה, אך אינו נעקר. מה דומים הם הגורלות! בכל מקום ניתן למצוא סערות קשות וסיפורים על התנגדות מרשימה. כל זה גרם לי לתהות האם אמנים שונים מגיבים למצבים מרים של דיכוי ושל מצוקה באמצעות דיאלקטיקות דומות, ובד בבד עלו במוחי ההבדלים המורכבים שמייצרים ההקשרים השונים שבתוכם פועלים אמנים שונים.

    לתערוכה הנוכחית בחולון הזמנתי 25 אמנים מאזור הבלקן המערבי, מישראל ומפלסטין, שעבודתם מתעמתת עם ההיסטוריה ככוח סערה משחית. האמנים הפלסטיניים, שאליהם פניתי, לא יכלו לקבל את ההזמנה מחשש שהשתתפותם בתערוכה תתפרש כאקט של נורמליזציה בנסיבות הכיבוש המתמשך, אף שהדגישו את ההקשר המלחמתי כמרכיב מהותי בעבודתם. סירובם הבהיר לי את ההבדל העקרוני בחוויה שבבסיס העבודות מיוגוסלביה לשעבר ומישראל: הראשונות עוסקות בעיון פוסט-מלחמתי/טראומטי, בעוד האחרונות נוצרות במקביל להתרחשות האירועים. השתתפותם של אמנים מכל צדי מתרס המלחמה ביוגוסלביה לשעבר מתאפשרת הודות למציאות הפוסט-מלחמתית באיזור, בעוד הכיבוש הישראלי המתמשך בשטחים מונע אפשרות מעין זו במזרח התיכון.

    מחשבותיהם ותגובותיהם של האמנים הנוטלים חלק בתערוכה לגבי המלחמה נבדלות הן מבחינה צורנית והן מבחינה תוכנית. עם זאת, לכולם משותף המאמץ הכן להתגבר, במידת האפשר, על הכוחות המניעים את ההיסטוריה על ידי עיסוק בגורם האנושי הפרטני. ישנו רגע בסרטה התיעודי של יסמילה זבניץ’ [Zbanic], Images from the Corner (’דימויים מהפינה’), שבו, לאחר שהיא מגוללת את זיכרונותיה מפשעי המלחמה הנוראים – הטבח של כשמונת אלפים המוסלמים בסרברניקה – משמיעה היוצרת את התלבטותה: מהו היחס הנכון שיש לנקוט כלפי היסטוריה מרה, וכיצד עליה להקנות לבתה את האמת ביחס למלחמה בבוסניה. היא מודעת לצורך לספר את האמת, אך חוששת פן תטמון זרעי שנאה ונקמה בדור החדש. איזו גישה צריכה לנקוט אמנית בסיפורי המלחמה שהיא מגוללת, על מנת לזרוע זרעי היסטוריה נושאי פרי? בחירות נרטיביות אלה הן חוט השדרה המחבר בין עבודותיהם של 25 האמנים המשתתפים בתערוכה הנוכחית.

    ארזן שקולולי

    אלבר אלבז
    תודה שנרשמתם לפעילות
    שם של האירוע
    תאריך: