״למטה״ תערוכה קבוצתית של המרכז לאמנות דיגיטלית בגלריה מאירוב, חולון

משתתפים: יעל סלומה, דינה יקרסון, עידו שלמון, גבי קריכלי. אוצר מאיר טאטי

מאז ומתמיד דמיינו בני אדם עולם נוסף, נסתר מן העין, הנמצא מתחת לאדמה. כמעט כל תרבות יצרה לעצמה עולם תחתון: השאול, האדס, הגיהינום, התופת. למרות ההבדלים ביניהם, כולם מבוססים על רעיון דומה – יש דברים שאינם יכולים להתגלות בעולם החיים. כדי לפגוש אותם צריך לרדת.

הירידה אל העולם התחתון היא מן המוטיבים העתיקים ביותר בתרבות האנושית. אינאנה יורדת אל ממלכת המתים, אורפיאוס יורד בעקבות אורידיקה, אודיסאוס מבקש עצה מן המתים, אניאס יורד כדי לראות את עתידה של רומא, ודנטה יורד אל התופת כדי להבין את מצבו של האדם. אף אחת מן הירידות האלה אינה מסתיימת במוות. להפך. הירידה היא תנאי לידיעה. העולם התחתון אינו רק המקום שבו המתים שוכנים; הוא המקום שבו מתגלים הדברים שהעולם העליון אינו מסוגל לראות.

במבט ראשון נדמה שהעולם המודרני ויתר על העולמות התחתונים. נדמה שהמיתוסים הוחלפו בטכנולוגיה, והשאול הוחלף במסכים, בנתונים ובמערכות מידע. אך אולי דווקא ההפך הוא הנכון. גם היום אנחנו ממשיכים לבנות עולמות תת־קרקעיים. הם פשוט שינו את צורתם. הם מופיעים כמערכות בלתי נראות המנהלות את חיינו, כזיכרונות שמסרבים להיעלם, כטראומות שממשיכות לפעול מתחת לפני השטח וכשרידים של עולמות שנחרבו אך ממשיכים לעצב את הדמיון ואת התודעה.

התערוכה "למטה" מבקשת לבחון כיצד רעיון העולמות התחתונים ממשיך להתקיים באמנות עכשווית. היא אינה עוסקת במוות וגם לא באחרית הימים. היא עוסקת בפעולת הירידה – לא כירידה אל מקום אחר, אלא כדרך להתבונן בעולם שבו אנו חיים. ארבעת האמנים המשתתפים בתערוכה מציעים ארבע ירידות שונות. בדיעבד, קשה שלא להבחין בהדהוד שיוצר המספר ארבע – מספר המופיע שוב ושוב במסורות האפוקליפטיות – אך כאן הוא אינו מסמן ארבעה מבשרי חורבן, אלא ארבע נקודות מבט שונות על מה שמסתתר מתחת לפני השטח.

עבודת הווידאו "ארבעה פרשים" של יעל סלומה מציעה קריאה מחודשת של חזון האפוקליפסה. ארבעת הפרשים אינם מופיעים עוד כרוכבים מן השמים אלא כשליחי פלטפורמות המשלוחים, הנעים ברחובות העיר ומופעלים בידי אלגוריתם בלתי נראה. העבודה אינה שואלת אם האפוקליפסה תגיע, אלא כיצד מנגנונים חדשים של עבודה, צריכה וטכנולוגיה משנים כבר עכשיו את האופן שבו אנו חיים ואת המבנים שעליהם נשענת החברה. העולם התחתון שמציעה סלומה אינו מצוי מתחת לאדמה אלא בתוך מערכת בלתי נראית של קוד, לוגיסטיקה ואלגוריתמים, המנהלת את חיי היומיום ומעצבת מחדש את היחסים בין בני אדם.

ציור הקיר "שוקעת" של דינה יקרסון יוצא מתוך התופת של דנטה, אך אינו מבקש לאייר אותה. דנטה משמש עבורה נקודת מוצא לחשיבה על פעולת הירידה עצמה. העבודה נולדה מתוך הקריאה ב"תופת" ומתוך הזיהוי של מסעו של דנטה עם משבר אמצע החיים – הרגע שבו האדם מאבד את דרכו ונאלץ לבנות לעצמו מפת התמצאות חדשה. דימויים מן הספרות, לצד זיכרונות אישיים, דמותה של האמנית, מוטיב המים וגולגולת הפרה, נרשמים ישירות על קירות החלל והופכים את התערוכה עצמה למרחב של ירידה. דמות מרכזית בעבודות הקיר היא של  קרברוס,  כלב  תלת־ראשי מן המיתולוגיה היוונית, שומר שערי השאול וכלבו של האדס, דמות המופיעה גם במסעו של דנטה. אצל יקרסון קרברוס אינו רק אזכור מיתולוגי אלא דימוי השומר על סף המעבר – הרגע שבו העולם המוכר מסתיים ומתחיל מסע אל מרחב אחר של תודעה, זיכרון ומשמעות.

בסדרת הציורים "הפוך מפורק רותח" עידו שלמון מציע עולם תחתון מסוג אחר. הירידה מתרחשת בתוך פעולת הציור עצמה. הדימויים אינם מתארים שבר אלא נוצרים מתוכו, מתפרקים ונבנים מחדש תוך כדי העבודה. הציור הופך למקום שבו משמעות אינה נתונה מראש אלא נוצרת מתוך התנגשות בין דימויים, זיכרונות, מיתוסים ודחפים. העולם התחתון אצל שלמון אינו מקום שאליו מגיעים, אלא מצב תודעתי שממנו אפשר להתחיל לראות אחרת את המציאות.

מול העבודות הללו ניצב פסלו של גבי קריכלי, Pequod, הקרוי על שמה של ספינתו של קפטן אחאב ברומן מובי דיק מאת הרמן מלוויל. הספינה, שיצאה למסע בעקבות הלווייתן הלבן והובילה את צוותה אל חורבן, מופיעה כאן לאחר שהכול כבר הסתיים. היא אינה מתארת את רגע האסון אלא את השריד האחרון שנותר אחריו. כמו תל ארכאולוגי היא בנויה משכבות של פאר, הרס, ייאוש, הישרדות ולבסוף חיים חדשים. בלב ים אינסופי היא הופכת לאנדרטה לעולם שנעלם, מעין מוצג במוזיאון עתידי המציג את העדות האחרונה למה שהיה. אם העבודות האחרות בתערוכה עוסקות בירידה אל מערכות, מיתוסים ותודעה, Pequod מתבוננת בעולם מן הרגע שאחרי הקריסה, ושואלת מה נותר מן התרבות לאחר שהאסון כבר חלף.

העבודות בתערוכה אינן חולקות שפה חזותית אחת ואינן מבקשות לספר סיפור אחד. כל אחת מהן מציעה דרך אחרת לרדת אל מה שמוסתר מן העין: אל המערכת, אל המיתוס, אל התודעה ואל השריד. הן אינן מציעות בריחה מן המציאות, אלא דרך אחרת להתבונן בה. הירידה איננה סוף המסע אלא תחילתו. רק כאשר יורדים מתחת לפני השטח אפשר להתחיל להבין את הכוחות, הזיכרונות והסיפורים שמעצבים את העולם שבו אנו חיים.

התערוכה "למטה" מציעה לחשוב מחדש על מושג העולם התחתון. לא כמקום השייך לעבר הרחוק או לדמיון הדתי, אלא כמודל להבנת ההווה. העולם התחתון אינו נמצא רק מתחת לאדמה; הוא מתקיים מתחת לפני השטח של המציאות. הוא מסתתר במערכות טכנולוגיות וכלכליות, בזיכרונות אישיים, במיתוסים שממשיכים לפעול ובשרידים שההיסטוריה מותירה אחריה. הירידה אליו אינה מבטיחה תשובות, אך היא משנה את נקודת המבט. רק משם אפשר לראות את מה שאינו נראה מלמעלה.

מאיר טאטי