שמועות

ילד בחשכה, אחוז בפחד, מנחם את עצמו בשירה חרישית. הוא הולך ועוצר לפי השיר. אבוד, הוא מחפש מקלט, או מכוון את עצמו עם שירו החלוש כמיטב יכולתו. השיר הוא כמו טיוטה גולמית של מרכז מרגיע ומייצב, רגוע ויציב, בלב הכאוס. אולי הילד מדלג כשהוא שר, מאיץ או מאט את קצבו. אבל השיר עצמו הוא כבר דילוג: הוא קופץ מכאוס לראשית הסדר בכאוס ונמצא בסכנת התפרקות בכל רגע.

[דלז וגואטרי, אלף מישרים (1980), פרק 11]

״שמועות״ היא תערוכת סאונד ומיצב העוסקת בנשמע וביחסים הנוצרים בין דברים דרך הקולות הסובבים אותנו. התערוכה בוחנת כיצד סביבה וחוויה נוצרות באמצעות צלילים ורחשים, וכיצד אלה יוצרים סיטואציה ומקום – מה בונה ומה מפרק את המרחב המיידי שלנו ואיך צלילים מארגנים באופנים שונים את החפצים, החלל ואת הנוכחות האנושית ביניהם.

בספרם המונומנטלי, אלף מישרים, ג'יל דלז ופייר-פליקס גואטרי יוצרים את המבנה המושגי המכונה "פזמון חוזר" (Refrain). זהו רעיון הקושר בין סאונד, טריטוריה, ביטוי ויצירת סדר וממקם את הנשמע כצורה עקרונית בתפיסת העולם האנושי. המושג מזמין התייחסות מורכבת למערכי קול שלרוב עוברים דרכנו מבלי שנהיה מודעים לנוכחותם ולסדירות שהם מייצרים. מחשבה זו עומדת בבסיס התערוכה ולאורה הוזמנו האמנים ליצור סביבות מבוססות קול.

בסצנה הפותחת את הטקסט של דלז וגואטרי, הילד השר לעצמו בחשכה מחולל, באמצעות הזמזום, נקודת אחיזה של הגיון ואפשרות לפעולה. נקודת המרכז שנוצרת עם שירתו היא רגעית ומיידית, ומתהווה ככל שהוא ממשיך לזמזם. הוא בונה לעצמו מעטפת מפני מה שעלול להתפרץ ולהופיע בכל רגע, מפני מה שיש לחשוש מפניו ומפני מה שהחשש עצמו יוצר כפרצה במעטפת הדקה של הזמזום. הזמזום מתחולל כנגד העולם והאיום הבלתי נראה, אפשר שהוא מנסה להשתייך או להתחזות לאותו הכאוס כדי שלא להיבלע כהרף עין. זהו כינון טריטוריאלי מדומיין, שביל חסר מקום שעוטף אותנו והולך איתנו. הקול הנשמע מתואר כמרכיב יסודי במנגנון של יצירת סדר ומובן מרחבי, וככזה הוא גם מאוים תדיר בשבירה ובהתפוררות. למעשה, האופן שבו צלילים וקולות מגדירים עבור השומע סביבה מוכרת מאפיין את החוויה האנושית היומיומית.

התערוכה עוסקת ביחס המתהווה בין המאזין לחלל ומספקת מעטפות שמע שמייצרות מקומות של ממש מעצם נוכחותו של המרחב האקוסטי. הפזמון, הקול והצליל יוצרים אתרי האזנה ובדרכים שונות מניחים מצע להתבוננות, להשתהות ב"מקום" וליצירת מערכות בעלות הגיון פנימי שסדרן מושטת על הקול הצובע וממלא אותן. שם התערוכה, "שמועות", מסמן את הדבר הנשמע ואת אופן מסירתו, אך גם את צורת הופעתן של שמועות חברתיות – הגעתן ממקורות שונים, השיבוש שנוצר בהעברתן, נאמנותן החלקית לעובדות ולאמת. החשיבות בשמועות, יותר מאמינות המידע עצמו, היא עצם מסירת המידע בדרך זו. חזרתה של שמועה שוב ושוב אינה מצביעה על ודאות הנשמע והתקרבותו לאמת אלא בראש ובראשונה על עצם קיומה של הסביבה התקשורתית המקיפה אותנו, שהיא עצמה מעין פזמון שב וחוזר. את השמועה הזו כבר שמענו, לקול הזה כבר יש מקום.

הפזמון החוזר, לשיטתם של דלז וגואטרי, עוטף אותנו בצורות שונות, הוא נוכח גם מבלי שנשים אליו לב ומחולל את המוכר והמזוהה סביבנו ובנו. הוא נותר כמעט בלתי מחושי, פריך, מתפורר ונבנה ללא הרף, נקטע על ידי פזמונים חלופיים או משתלב בהם וחוטא לעצמו. הוא מתקיים, בין השאר, בסביבה המוכרת של הבית ומייצר לו זהות. ליתר דיוק, הוא מייצר אצל השומע הזדהות באמצעות הקולות של הסביבה הביתית. הוא מסדר מרחב מוגדר דרך רצף משתנה של חפצים וסימנים – זמזום הרדיו הדולק במטבח, חריקת הדלת, יללת החתול, המהום מכונת הכביסה, צלצול הטלפון. הפזמון הוא מקצב משתנה וחוזר שמתקיים מתוך חזרתיות, גם אם לרוב אינה מושלמת. מה קורה כשלקולות הביתיים מתווספים שאון העיר, צעקות מהרחוב, טלוויזיה בקולי קולות מהשכנים, צידו השני של הקו לאחר צלצול הטלפון? זהו מהלך של בחירה ומיון, ארגון מתמשך, הכנסה פנימה או דחיה והשהייה של החוץ. וזהו מעגל פזמון אחד מני רבים, ובכל רגע יכולים להפריעו פזמונים נוספים הפותחים סביבות אחרות או מצמצמים לקול פנימי. הוא מקיים חלל וסביבה ככל שיש חזרתיות הנתפסת במודע או שלא במודע. חריקה, אי-סדר, או טעות במקצב עלולים למוטט בכל רגע את המרחב כולו, ולגלות את כניסתו הבלתי מרוסנת של הכאוס.

לעיתים, לפזמון ולנשמע יש מופע ראשוני מכונן, רגע חדש של נוכחות – ייסודה של עיר, סימונו של שטח סגור ברישום או בצעידה מעגלית בשילוב מזמור טקסי וריקוד. זו תחימת טריטוריה דרך מקצב חוזר, יצירה של מעטפת תוך כדי סימון גבולותיה ושל צליל שיכול להירשם בזיכרון האישי או הקבוצתי כמאפיין של מקום. מרגע שנוצרה, הסביבה יכולה להשתנות שוב ושוב – את המעטפת אפשר לפתוח ולהכניס לתוכה אנשים אחרים, לקרוא בקול למישהו, לעטוף עוד חפצים ומרחבים פנימה, או שהיא יכולה לשלוח את עצמה אל מחוץ לעצמה. המעטפת יכולה לנוע, לזוז ממקום למקום, להתרחק מהבית ולמעשה להתהוות כמרחב בתנועה מתמדת. היא אימפרוביזציה החורגת ממה שנתון מראש, גונבת מן הכאוס, מסמפלת את החוץ ויכולה להתגמש, להתפתח ולהשתנות בזמן שהיא עלולה גם להתמוסס לגמרי, לקרוס החוצה.

העבודות בתערוכה מקיימות מקומות שונים, והן עושות זאת תוך כדי גניבה, איסוף ושינוי של קולות מוכרים יותר ופחות. הן מחוללות מקומות דרך חזרתיות ואותות, אבל גם דרך המפגש של המאזין-הצופה עם המערכות שמייצרות את הצלילים. הן יוצרות מעטפות המנתקות את הקהל מסביבתו הקודמת ומציעות לו להתמסר למקום החדש שנוצר, ולעיתים הן מייצרות חללי תהודה של עצמנו, של הנוכחות שלנו במקום המסוים ובזמן הזה.

התערוכה מתקיימת בתמיכת מכון גתה

מוזמנים ומוזמנות לבקר בתערוכה בימים:

שלישי 16:00-20:00
רביעי וחמישי 14:00-18:00
שבת 11:00-15:00