תערוכה "תנועה ערה"

קונוס לבן, פקעת של חוט כותנה שנטווה ביד, בטכניקה אתיופית מסורתית. בעוד שהאריגה באתיופיה היתה שמורה לגברים, הטווייה הופקדה בידי נשים; ידע שעבר מדור לדור, מאם לבת, דרך צפייה ותרגול, דרך הגוף, דרך החושים. בישראל הידע השימושי הזה התייתר. נשים כבר לא טוות. גברים כבר לא אורגים. אני מחזיקה את הקונוס הלבן והרך בידי. הוא רוטט מרוב התנועה שאצורה בו – תנועה דרוכה של יד מיומנת, של מעגל נשים שתוך כדי טווייה מרכיבות ומפרקות את היומיום בדיבור.

אילו סימנים מותירה התנועה בחומר? כיצד ניתן לחלץ את סיפורה של התנועה מהמרחב שהתרוקן ממנה? איזו מחווה נוצרת מהמפגש בין תנועה למגבלה? השאלות הללו הן נקודות המוצא של "תנועה ערה", תערוכה המחפשת אחר העקבות והסימנים שהתנועה הותירה במרחב, בחומר, בחוויה.

התנועה ועקבותיה מרכזיות לכל אחת מהעבודות המוצגות בתערוכה – והן גם החוט המקשר ביניהן. התערוכה מזמינה להתבונן בעולם מבעד לפרספקטיבה קינטית, שהתנועה מחוללת אותה – תנועה של אנשים, של ידע, של מסורת – ודרכה להבין את העבודות השונות ואת היחסים ביניהן.

לתנועה בתערוכה יש הקשר קונקרטי; הסימנים והעקבות הם של תנועה אנושית, של גוף ממשי, של ידע אנושי, של התרחשות חברתית בחומר ובמרחב. מרחבים אלה מכילים שיירים של חומר (ממשי או מדומיין) שנותר בהם אחרי שהתרוקנו מנוכחות אנושית. השיירים מספרים את סיפורם של האנשים שחלפו בהם. ההתרוקנות אינה מוחלטת או סופית; לעתים היא עצמה רגעית; פאוזה בין תנועה לתנועה.

העבודות חולקות מאפיין מרכזי נוסף: לכולן התמקמות סִפִּית, לימינלית. כמה מהן עוסקות במרחבי גבול גיאוגרפיים, אחרות מתרחשות בגבול שבין מדיומים, ואחדות מייצגות גבול חברתי או כמה שכבות של גבוליות בהקשר המקומי. הגבול אינו רק קצה הטריטוריה, אזור מעבר משליטה של כוח אחד לשליטה של כוח אחר; הוא גם מרחב של התנגשות ופוטנציאל. השהייה במרחבי גבול מלווה לעתים באלימות ובקושי, אך היא גם מזמנת אפשרות למפגשים ואינטראקציות שאינם אפשריים במרכז היציב. זוהי שהייה במצב ביניים, ברגע לא מוכרע, שדורש אורך רוח ולפעמים החזקה דרוכה.

רבות נכתב על העקבה, על מהותה כמרחב סִפי: היא מסמנת את מה שהיה ואת מה שאיננו עוד. עקבות התנועה בתערוכה מכפילות את המרחב הסִפי – הן מתקיימות במרחבי גבול שונים ומקיימות גבוליות בעצמן; הן חושפות את הכוחות השונים הפועלים על המרחב, כוחות גלויים ושקופים, כוחות שמכתיבים את נתיבי התנועה בו, את המותר והאסור בו. אך זהו אינו רק סיפור על יחסי כוח היררכיים – מי גירש את מי, מי הכריע את מי – אלא גם סיפור של מפגש ושל טביעת החומר של התנועה שהתחוללה בו. לעתים העקבות מספרות על מפגש בין כמה תנועות – סותרות, מתנגדות, משלימות – ועל טפח מסיפורו של מקום, של האנשים שעברו בו ושל התנאים החומריים, החברתיים והכלכליים שהם פעלו בתוכם.

עבודת הווידיאו 5 Studies של מאי זרחי עוסקת בתנועה בצורה ישירה ומפורשת. היא מפגישה בין מחול, וידיאו ואנימציה במרחב ביניים מדיומלי שנקודות המבט עליו ובתוכו משתנות תדיר, מהדהדות את חוויית הצפייה וחוויית הביצוע לסירוגין. העבודה מורכבת מחמישה קטעים, מחקרים ויזואליים קצרים, סקיצות של מפגש בין גוף, מצלמה וקו: תנועה של גוף יחיד, גופה של הרקדנית, גוף מאומן, מתורגל, שדובר את שפת המחול; תנועה של מצלמה והצלם שמאחוריה ביחס לתנועת הרקדנית; תנועה של קו המשורטט באופן ידני, פריים אחר פריים, בטכניקה תובענית המכונהRotoscoping . הפריימים המצוירים והמצולמים מצטברים אט-אט עד לשטף וזרימה. החיבור של שלוש התנועות הללו יחד יוצר את הכוריאוגרפיה של העבודה.

גם בעבודת הווידיאו גופים נוקשים של תמר גטר חוברים מדיומים שונים לתנועה רפטטיבית. חומרי המקור לקוחים מסרטים, ציורים, תצלומים ועבודות גרפיות שנטענו בחיים באמצעות אנימציה פשוטה. הם מצורפים מחדש לכדי מראית של תנועה מואצת עד הבהוב או מואטת עד תמונת הסטיל. המצבים הללו, המהירים והאטיים, נתפסים בהרף עין ונצפים בקלות, כמו פוסטר בשוליו של כביש מהיר. משפטים ומלים מתנגשים חזיתית בתמונות הקליטות, לעתים נראים ובלתי מפוענחים, לעתים דווקא נקראים, ואילו התמונות אינן נראות. בפער הזה שבין הקריא ללא-קריא מתרחשת העבודה. הכוריאוגרפיה שמייצרת גטר בין שבעת הלופים מעניקה לכל אחד מהם משמעות חדשה, ויחד הם יוצרים מרחב לימינלי שהגופים בו נעים בכוח הצנטריפוגה, תוך התערבויות מינוריות של תנועה שאין בה התקדמות או רצף.

הפסל Titled של נרדין סרוג'י מביא לתערוכה תנועה שקפאה. באובייקט הנראה כבית-תפילה ובתוכו דמות פשוטת ידיים נטענת הסימבוליקה הנוצרית במשמעויות של חולין. במבט ראשון עולה המחשבה על ישו הצלוב, אך מבט מקרוב מגלה שמדובר בגופה המאומן של שחיינית ברגע הקפיצה לשחיית פרפר. התנועה שנעצרה נדרכת באמצעות הקרנה דיגיטלית מהבהבת הכלואה בתוך קופסת התפילה הלבנה. סרוג׳י היתה בעברה שחיינית מקצועית והקימה עם אביה בית-ספר לשחייה. הציפייה המשפחתית שהיא תמשיך את העסק המשותף התנגשה עם שאיפותיה שלה ויצרה קונפליקט פנימי מורכב ולא שגור. כפי שהדימוי תלוי בין שמיים וארץ, בין קודש וחול, כך גם העמדה שממנה יצרה סרוג'י אמביוולנטית, טעונה במתחים ובכוחות הסותרים שנשים רבות נאלצות להתמודד איתם יום-יום.

קטיעתה של תנועה יוצרת סוגים שונים של מחוות. היא גם מאפשרת התבוננות מחודשת על המציאות ומציעה הזדמנות לשינוי או לנקיטת עמדה. סדרת הרישומים רגש פנימי של אלא הית'ם מלמדת שמעשה הקטיעה אינו חייב להיות אלים. ריקוד הדאבקה הפלסטיני (הנהגה ונרקד אחרת מריקוד הדֶבְּקה שהתפתח בשנות ה-40 של המאה ה-20 בקיבוצי העמק) מתפרק ברישומיה לתנוחות שמהן הוא מורכב. עקבות הריקוד מהדהדות ברישום הדומם; תנועת הרקדנים ותנועת היד הרושמת מתמזגות אל הקו העדין, המצויר על דף קטן. ריקוד הדאבקה עבר תהליכי קידוד במהלך העשורים האחרונים והפך מריקוד עממי לסמל לאומי: מריקוד שמתבצע על-ידי המשתתפים באירועים משפחתיים ומסיבות – לריקוד של להקות מקצועיות על במה מול קהל, עם חוקים וכוריאוגרפיה סדורה. סדרת הרישומים מגיבה לכך ומייצרת מעין כתב תנועה. אך דווקא הקוד – הרישום המוסדר של כל תנוחה – מיוצג על-ידי דמויות ורגעים המזכירים את מקורות הריקוד העממי וחיבורו העמוק למרקם החיים שלתוכו נולד. נוכחותה של הדאבקה כסדרה של דימויים סטטיים מציפה שאלות על הנוכחות המרחבית הנעלמת של תרבות, של שפה ושל נרטיב שהדאבקה הפכה עם השנים לאחד מהמסמנים המרכזיים שלהם.

לתנועה שנקטעה ייצוג נוסף, בשתי תיבות משה של יורם בלומנקרנץ. התיבות נבנו מחלקי גידור והפרדה שנאספו מן האזורים הנטושים של השכונות התל-אביביות תל-כביר וכפר-שלם, שתושביהן נאלצו לפנות את בתיהם לאחר שנים של הזנחה ומאבק על זכותם על הקרקע. התיבות, שנותקו מן המים, מביאות איתן זיכרון של סכנה והימלטות, וגם תנועה אל עתיד בטוח יותר. התנועה בתיבות נעצרה, אך המתח בין המקומי והזר, המוגן והמופקר, הדומם והנע ממשיך להתקיים בהן. העבודה מתייחסת אל תופעות הפליטות והגירוש שאוכלוסיות רבות בעולם מתמודדות איתן, ועל המפגש ביניהן במרחב קטן אחד – שכונות דרום תל-אביב, שבהן תושבים ותיקים, מהגרי עבודה ופליטים נאבקים על האפשרות להתקיים בכבוד.

אזור דרום תל-אביב מיוצג גם בסדרת הרישומים צמחי מעזבות של עלמה יצחקי, המתייחסת לשכונת אבו-כביר ולשטחים הפתוחים שבה. אבו-כביר היא למעשה שטח ללא גבולות ברורים, שהיה עד 1948 מכוסה פרדסים וביניהם סכנאת (יישובי פועלים) ובתי באר. עם קום המדינה יושבו הסכנאת במהגרים יהודים, שמעמדם או זכותם על הקרקע לא הוסדרו מעולם. במהלך השנים הוקמו באזור מוסדות מדינה שונים – בית-מעצר, המכון הפתולוגי, בית-ספר לטבע והגן הבוטני. לאחר שנים של הזנחה החלו הרשויות לפנות את התושבים לצורכי "פיתוח" ולטובת "שטחים ירוקים". כך הפך אזור הביניים בין יפו לתל-אביב, המכונה אבו-כביר, לאזור "ריק", מעין אזור ספר, שהתנועות הרבות המתרחשות בו נסתרות מעין מבקרים ועוברי אורח; עבורם המרחב פתוח וריק, אך לרבים מתושביו בעבר ובהווה הוא אתר של טראומה, מאבק ומחאה.

רגע לפני שנשוב אל הסִפיות המקומית, נפתח חלון לתנועה גלובלית דרמטית לא פחות: התיירות. עבודת הווידיאו  Exit של דן רוברט להיאני היא מחווה מינורית לתנועה מז'ורית זו. שוט אחד ארוך מתעד את התרוקנותה של מעבורת נוסעים ביוון. בטן האונייה מלאה באנשים, תיירים ומקומיים, וכולם מייחלים להניח כבר את רגליהם על קרקע יציבה ולהתחיל את החופשה. כשהאונייה מתרוקנת, המצלמה מתהפכת, והצלם יוצא גם הוא אל היבשה. ההתרוקנות במקרה הזה היא מחווה כמעט סתמית, אך מאחר שאין מדובר במופע חד-פעמי, אלא בריטואל חוזר (עוד ועוד מעבורות יגיעו אל האי ויפרקו עוד ועוד אנשים), דרמת התנועה מוכפלת ומתעצמת.

שתי עבודות בתערוכה מתרחשות במרחב-גבול גיאוגרפי של מדינת ישראל ומתייחסות אליו – אך זו אינה הגבוליות היחידה שהן עוסקות בה. עבודת הווידיאו קרב יום قرّب اليوم של טליה הופמן מתרחשת בצפון-מזרח הגולן, בדקות המעטות של עלות השחר. יוסף סוויד הולך מתוך הלילה אל היום דרך מבנה נטוש, רב קומות וחדרים, בקונייטרה ונפגש עם דמויות ורגעים מחייו. המבנה, ששימש בעבר את ראש מפקדת מחוז קונייטרה הסורית, עומד נטוש ושבור, ויוסף מחפש בו דרך אל עבר שבילים שטרם צעד בהם. יוסף הולך הלוך ושוב בבניין הגדול, מכדרר כדורסל, עולה ויורד במדרגות, ותוך כדי מונולוג שנע בין עברית לערבית, חושף מרחבי גבול נוספים במקום שאנו חיים בו ואת האתגרים העומדים בפניו של מי שמבקש להישאר במרחבי הביניים בלי להכריע את דרכו בהם.

הפרויקט סוף דרך חברון של גסטון צבי איצקוביץ מתעד את המרחב המתמלא והמתרוקן מחוץ לקבר רחל ומחסום 300 (בית-לחם) שעל גבול ירושלים בשעות הבוקר המוקדמות, בזמן שהפועלים הפלסטינים מחכים לעוד יום עבודה ורגע אחרי שעזבו. מנגנוני השליטה של מדינת ישראל על תנועתם של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה הלכו והשתכללו בארבעת העשורים האחרונים. הם מקבלים ביטוי קיצוני במחסומים שבשטחים, ובעיקר ב"מעברים" שבין השטחים לישראל גופא. מעברים אלה, שבשנים האחרונות שמם הוסב ל"טרמינלים" בניסיון לטשטש את טבעם האלים, מנקזים אליהם בכל בוקר עשרות אלפי פלסטינים המבקשים לעבוד בישראל. מרחב הביניים הנמצא מחוץ למחסום מתפקד גם הוא כאזור גבול עמוס כוחות מתנגשים.

זה שלוש שנים שאיצקוביץ נוסע כמה פעמים בשבוע לקצה דרך חברון – הדרך שחיברה בעבר בין ירושלים לבית-לחם והיום נקטעת בחומת ההפרדה. במשך השנים רקם איצקוביץ יחסים עם הפועלים במחסום. התצלומים ועבודת הסאונד המלווה אותם מתארים את רגע הביניים לפני עוד יום עבודה. ההמתנה נרשמת במרחב, בזולות הפרוביזוריות שמתחת לעצים הפזורים בשדה ובהשתנותן בהתאם לעונות השנה. הפסקול מתאר את המסע היומיומי מהבית אל נקודת האיסוף הראשונה, המעבר במחסום הפנימי, ההמתנה הארוכה מחוץ למחסום הגדול, הלחץ והדחיסות – ולבסוף הזמן המת, זמן ההמתנה. התנועה הזו שקופה לעיניים ישראליות בדרך כלל; הפועלים, כמו הצללים במיצב, בונים את הארץ, אך נוכחותם מחוקה. הם מבזבזים זמן יקר במרחב הגבול, והגבול נע איתם. הם עצמם במרחב ביניים מסוכן; תנועתם עלולה להיתפס בבת אחת כמסוכנת ולגרור תגובה אלימה כלפיהם. בתפקודו הלימינלי של מרחב/זמן מעבר זה מתקיים פוטנציאל החמיקה מהכוחות המסדירים השולטים במחסום עצמו ובמרחב הציבורי הישראלי, ומתאפשרים סוגים שונים של מפגשים ויחסים שמתנגדים לכוחות ההפרדה ששולטים במרחב שלנו.

דרוכות, עבודת כוריאוגרפיה לשתי מופיעות במרחב הציבורי, של מיכל סממה ונעה דר, מפגישה את הגוף כולו באינטנסיביות עם המרקמים והטופוגרפיה של המשטח שלרוב אנו דורכים עליו בלי משים: בטון, אספלט, לכלוך, צמחייה, חרקים. שלושת פרקיה הקודמים של העבודה הותאמו בכל פעם למרחב אחר, שאליו הוזמנו האמניות להגיב – רחוב שונצינו בדרום תל-אביב, מוזיאון תל-אביב לאמנות ושכונת רמת-אביב. בפרק הרביעי התאימו סממה ודר את העבודה לשכונת ג'סי כהן ולחצר בית-הספר שהפך למרכז לאמנות דיגיטלית, אך ממשיך לשמש את תושבי השכונה כמעבר וחיבור בין שני חלקי השכונה. גופן המאומן של הרקדניות סופג את המרחב, מפרק אותו למרכיביו ומחזיר אותו אלינו, הצופות, דרך תנועה. בין אנכיות לאופקיות, תוך חיכוך עם הגבולות הפיזיים והסימבולים של המרחב, הגוף מטביע את חותמו בבטון. עקבות המשחקים, פעולות הספורט והטקסים שנטמעו בסדקי המרצפות כמו עולות באוב ועושות את דרכן חזרה אל הגוף וממנו הלאה.

אני שבה אל פקעת החוט הלבנה, אל פעולת הטווייה שהופכת פקעת כותנה לחוט מתוח הנשזר מסביב לפלך בתנועה סיבובית מהירה ומיומנת. בשנת 2019 נאספה קבוצה של נשים ממוצא אתיופי, תושבות השכונה, במקס – מעבדת המלאכות של המרכז לאמנות דיגיטלית. במהלך המפגשים החיו הנשים את פעולת הטווייה המסורתית שביצעו באופן יומיומי באתיופיה וזנחו עם הגעתן לארץ. כחלק מהמפגש, שוחזר ונבנה נול אתיופי מסורתי. אחר-כך הגיעה הקורונה, והכל נעצר. לקראת התערוכה הזמנו את הנשים לשוב ולהחיות את פעולת הטווייה ולייצר תנועה שתשרה מרוחה על עבודות האמנות ותטעין אותן. בחודשי התערוכה יתקיימו עם הנשים מפגשי לימוד, בתקווה שהידע העתיק והיקר הזה ימשיך לנוע, ימשיך לחיות.