אמא, עורבים!

"לשוב למקום,

זה, כמו למות.

זה, למלא נבואות

או לרוקן אותן."

"לשוב למקום,

זה, כמו למות.

זה, למלא נבואות

או לרוקן אותן."*

עידו גוברין

הציטוט הנ"ל הוא בה בעת צורני וסמנטי; שכן, פעולת הציטוט עצמה, שעל אודותיה נסוב תוכן הציטוט, מובנו, מתרחשת (שוב) "כשלעצמה", אנו רואים אותה, בבחינת היותה רישום. היא גם סמנטית, במובן הטקסטואלי הפשוט שלה, שבמידה לא מבוטלת נדמה וזוכה לקדימות אוטומאטית כמעט. המהלך הכפול כאן הוא למעשה הפשטה מסדר שני; הדהוד של הדהוד, ציטוט של ציטוט – חזרה לדבר מה, זר ומוכר.

איך צריך להבין זאת? אולי, בקדם-הבנה (מהי קדם-הבנה?), שיש חשיבות רבה להצבה נכונה של שאלה, כל שאלה, על מנת לספק, ולו זמנית, את יצר הסקרנות הבסיסי שלנו. אך זמניות זו מעידה יותר מכל על אותה החשיבות כי תשובה הניתנת כראוי, תשאיר את השאלה פתוחה אך יציבה. סימני הפיסוק מתנים את המחשבה ומותנים על ידי חזרתיות וקיבוע המובן – בלתי אפשרי למחשבה לגלות עצמה בטוהרתה; אלא שצורות מתודולוגיות ברורות יכולות להכריע, אגב היחסים ביניהן, בין מובנים שונים "הנכנסים" למחשבה מחוצה לה. הסימן מחייב חזרתיות ומובן, חזרה ומובן… עד אשר כלונסאות השאלה (שוב) יקרסו לתוך עצמן.

האופרטור הכפול של סימני הפיסוק – כפל תפקידים מתאפשר כאן – כאלמנט מסדר, מבנה, מייצב, מרגיע, מאפשר כינון יחס ושוב מרגיע, או שמא, פורץ, מתגלה, שובר, מבעבע, צף מעל, בטראומה? ההנחה היא שחווית האמנות מצריכה אותנו להפניית עורף כלשהי, גם אם בניגוד לרצוננו הטבעי, האנושי.

האמנים המשתתפים: ליאורה בלפורד, עידו גוברין, שרון גלזברג, יוני ניב

*הציטוט: יהודה עמיחי, "עין-גדי", מתוך "ולא על מנת לזכור". פרט מעבודה בתהליך, עידו גוברין 2012