איש המערות

עבודותיו של דוד מלסה (1987–2019) מעידות על תחושת דחיפוּת עזה ועל רצון בוער ליצור אמנות בכל רגע ובכל מקום: על דפים שנמצאו ברחוב, על טפסים של מס הכנסה ושל ביטוח לאומי, על קנבסים, קרטונים וכל הבא ליד. מבחינתו, העולם כולו הוא מצע של יצירה ועשייה. כותרת התערוכה, "איש המערות", מגיעה מכינוי שקיבל מלסה מבני משפחתו כבדיחה משום שסירב להשתמש בטלפון חכם. הכינוי נטען במשמעות ככל שהרחיב מלסה את תחומי השקט וההתבודדות שלו – במערה לבדו, מצייר, כותב, מנגן, יוצר אנימציה.

הוריו עלו מאתיופיה, ואת השנים הראשונות בישראל העבירו בגוש קטיף. כשמלאו לו שנתיים הם עברו לשכונת ג'סי כהן, שם התגורר עד שירותו הצבאי. לאחר השירות בצבא טייל בחו"ל ואחר כך עבר להתגורר בצפון הארץ, שם למד במסלול אנימציה במכללת תל חי. לאחר סיום לימודיו נותר להתגורר שם עד למותו הטרגי בגיל 32.

מסלול חייו של מלסה חידד את יכולותיו ואת זיקתו לנושאים המופיעים גם בתערוכה: בני משפחה, מוזיקאים, נשים וגברים שהמוצא של רובם באפריקה. חקירת הדימויים הללו ביטאה גם את רצונו לתת להם מקום במרחב התרבותי ובעולם האמנות – רצון שקשר בינו לבין תנועה רחבה של אמנים ואמניות המציבים את הזהות הביוגרפית שלהם בחזית יצירתם.

עבודות האנימציה של מלסה התווספו על יצירתו בציור וברישום והרחיבו אותה. הן מוצגות בתערוכה כאסופה של סרטים קצרים המעידים כולם על ההומור והדמיון השופע שלו, וכן על זיקתו העזה למוזיקה. נוכל למצוא בהם רובוט פוצח בריקוד עם כדור מראות, אריקה באדו שרה מתוך מסך מלא פרחים, ראסטהמאן מעשן וציפור מתפוצצת. כל אלה מעידים על יכולתו המופלאה של מלסה לתת ביטוי חזותי לעולמו הפנימי המורכב – ולעסוק כמעט בכל נושא העולה על הדעת.